מה זו טנדינופתיה?
גיד הוא מבנה סיבי שמחבר שריר לעצם ומעביר את הכוח שמייצרת התכווצות השריר. כשהגיד נחשף לעומס שעולה על יכולת ההתאוששות שלו — מהר מדי, הרבה מדי — מתחיל תהליך של שינוי מבני ברקמת הקולגן, המוביל לכאב, נוקשות ואובדן יכולת פונקציונלית.
המונח המדויק הוא טנדינופתיה, לא "דלקת גיד". מחקרי ביופסיה מראים שברוב המקרים הכרוניים אין תאי דלקת פעילים — יש ניוון מבני. ההבחנה חשובה: טיפול אנטי-דלקתי (סטרואידים, NSAID) לא מטפל בגורם ועלול להחמיר את הפגיעה לטווח ארוך.
Cook ו-Purdam (BJSM, 2009) הציעו את מודל הרצף המקובל כיום: מהשלב הריאקטיבי (תגובה חריפה לעומס), דרך כשל תאי מוקדם, ועד לניוון (שינוי בלתי הפיך חלקי). ניהול עומס נכון יכול לעצור את ההתקדמות — ובשלבים המוקדמים גם להפוך אותה.
אילו גידים נפגעים בטנדינופתיה ואצל מי זה קורה?
טנדינופתיה יכולה לפגוע בכל גיד בגוף, אך שש מיקומים אחראים לרוב המוחלט של המקרים בפרקטיקה הקלינית. לכל אחד פרופיל שונה של ספורטאים, מנגנון ותסמינים:
נוקשות בוקרית, כאב בעלייה במדרגות, מחמיר בהאצה ובקפיצה. הגיד הכי נפוץ לטנדינופתיה.
כאב מקומי בבסיס הפיקה, מחמיר בישיבה ממושכת ובירידה במדרגות. מכונה "ברך הקופץ".
כאב בכתף צדדית, מחמיר בהרמת יד מעל ראש ובשינה על הצד. לעיתים מלווה בתסמונת Impingement.
כאב בלחיצת יד, בנשיאת עצמים ובתנועות שורש כף יד. שכיח גם אצל לא-ספורטאים.
כאב בצד הפנימי של המרפק, מחמיר בסגירת אגרוף ובפרונציה. פחות שכיח ממרפק טניס.
כאב עמוק בישיבה ממושכת (מחמיר על משטח קשה), ובריצה בקצב גבוה. אבחנה מאוחרת לעיתים קרובות.
כאב צדדי בירך, מחמיר בישיבה ברגליים משולבות ובשינה על הצד. מכונה גם "כאב טרוכנטרי". מחקר LEAP (JAMA 2018) הראה שטיפול עומס עדיף על קורטיזון.
כאב מדיאלי בקרסול, נפיחות, ורגל שטוחה נרכשת. אחד הגידים האחראים לשמירת קשת כף הרגל. עלול להתקדם לקריסת קשת בהיעדר טיפול.
כאב מאחורי הקרסול החיצוני, מחמיר בריצה בפניות. שני גידים: Brevis (מצמיד) ו-Longus (מייצב). עלולים להיקרע חלקית לאחר נקעים חוזרים.
כאב בבסיס האגודל בצד הרדיאלי. מבחן Finkelstein חיובי. שכיח אצל אמהות טריות ובמשתמשי סמארטפון. גורם תעסוקתי חזק.
כאב מפשעתי פנימי, מחמיר בבעיטה ובשינוי כיוון. Holmich et al. (Lancet 1999): תרגול פעיל הביא 79% לחזרה לספורט לעומת 14% בפיזיותרפיה פסיבית.
כיצד מאבחנים טנדינופתיה?
האבחנה הקלינית של טנדינופתיה מתבססת על שלושה אלמנטים: מיקום הכאב (מקומי, בנקודת הגיד עצמו), תגובה לעומס (כאב שמתחיל ומחמיר עם פעילות ספציפית), ואי-נוכחות של פגיעה מבנית (קרע חלקי או מלא). MRI ואולטרסאונד שימושיים לשלילת קרע, אך לא נדרשים לאבחנה ולתחילת הטיפול ברוב המקרים.
לכל גיד עיקרי יש שאלון תפקודי מוכר — VISA-A לאכילס, VISA-P לפיקה, VISA-S לכתף. ציון VISA מתחת ל-80/100 מצביע על הגבלה תפקודית משמעותית. ב-Recovery TLV משתמשים בשאלון בהערכה הראשונית ובמעקב אחרי ההתקדמות — מספר, לא רק "תחושה".
מה שלא עובד — ומה שכן
חשוב להגיד זאת במפורש, כי רבים מגיעים לאחר ניסיון כושל עם אחת מהאפשרויות הבאות:
הזרקת קורטיזון: מחקרים עקביים מראים שקורטיזון נותן הקלה בטווח הקצר (4-6 שבועות) — אך לאחר 12 שבועות התוצאות גרועות יותר מקבוצת הביקורת. Coombes et al. (Lancet, 2010, n=165) הראו שהזרקת קורטיזון לטנדינופתיה לטרלית במרפק הגדילה שיעור ה-Recurrence ל-72% לעומת 8% בקבוצת ה-Physiotherapy. הגיד נחלש זמנית לאחר הזרקה — עדיף להגיע לפיזיותרפיסט לפני שמזריקים.
PRP (Platelet-Rich Plasma): Mishra et al. וסקירות Cochrane מרובות לא מצאו יתרון עקבי של PRP על פני פלצבו לטנדינופתיה. יכול להוות תוספת — לא תחליף לעומס מבוקר.
מנוחה מוחלטת: הגיד מגיב לעומס — ללא גירוי מכאני, מבנה הקולגן מדרדר. מנוחה מפחיתה כאב זמנית אבל לא מטפלת בגורם. כשחוזרים לפעילות — הכאב חוזר.
מה אומר המחקר על טיפול בטנדינופתיה?
Judd et al., BMJ Military Health, 2026 — סקירה שיטתית של 143 מחקרים (2017–2023) על טנדינופתיה של אכילס ופיקה: הראיות החזקות ביותר הן לטיפול בפעילות גופנית כקו ראשון. מודל ה-PTLE (Progressive Tendon Loading Exercise) — שמתאים את סוג העומס ליכולת הפונקציונלית האישית — נמצא עדיף על פרוטוקולים חד-ממדיים. הזרקות ואמצעים אחרים אינם מומלצים כמונותרפיה.
Ragone et al., Healthcare, 2024 — מטה-אנליזה על טנדינופתיה פטלרית (6 מחקרים, n=309): שילוב של דיקור יבש או אלקטרוליזה עם תרגול מבוקר הביא לשיפור של 60% בסולם VISA-P ולירידה ממוצעת של 2 נקודות ב-VAS לעומת תרגול לבד.
Alfredson et al., AJSM, 1998 — מחקר הציון שפתח את תחום העומס בגידים: עומס אקסצנטרי הביא לחזרה לספורט ב-100% מהמקרים תוך 12 שבועות. הפרוטוקול המודרני (PTLE) מרחיב עיקרון זה לכלל מגוון מודאליטות עומס.
איך מטפלים בטנדינופתיה בפיזיותרפיה — פרוטוקול PTLE
פרוטוקול ה-PTLE (Progressive Tendon Loading Exercise) — הגישה המעודכנת ביותר לפי הקונצנזוס הבינלאומי (Judd et al., 2026) — מתאים את סוג העומס ליכולת הפונקציונלית של המטופל בכל שלב, במקום פרוטוקול אחיד לכולם.
ניהול עומס + איזומטרי
הורדת עומס כואב, שמירה על פעילות מותאמת. תרגילים איזומטריים (כיווץ סטטי ללא תנועה, 5×45 שניות) — מוכחים כמפחיתי כאב מיידיים ועוזרים לניהול כאב בין האימונים.
עומס איזוטוני — עומס כבד איטי (HSR)
תרגילים קונצנטריים ואקסצנטריים עם משקל גבוה וקצב איטי (3+3 שניות). מבנה הגיד משתנה לטובה — הסיבים מסתדרים מחדש, גודל הגיד מתנרמל. 3-4 סטים, 8-15 חזרות, 3 פעמים בשבוע.
עומס אנרגטי — קצב ואנרגיה
הכנסת תנועות מהירות יותר תחת עומס: קפיצות קצרות, הפחתות עומס מהירות. הגיד לומד לאחסן ולשחרר אנרגיה אלסטית — הכרחי לריצה, פדל, כדורסל וקרוספיט.
חזרה לספורט ספציפי
אינטגרציה מלאה: שינויי כיוון, עצירות פתאומיות, קפיצות מלאות. חזרה לספורט מלאה רק כשכאב בפעילות נמוך מ-4/10 ואינו מחמיר ב-24 שעות לאחר אימון.
מתי לפנות לרופא באופן מיידי
- פצפוץ חד + אי-יכולת לטעון משקל — חשד לקרע מלא, דורש הדמיה דחופה
- נפיחות חדה, חום מקומי ואודם — אפשרות לדלקת ספטית, זקוק לאבחנה רפואית
- כאב לילי עז שאינו קשור לתנועה — יש לשלול גורם לא-מכאני
- כאב שמחמיר גם ללא פעילות פיזית — אינו תואם את הפרופיל הטיפוסי של טנדינופתיה
- ירידה בכוח פתאומית בצד הפגוע ללא כאב קודם — חשד לקרע חלקי
כאב בגיד שמלווה אותך כבר שבועות?
הערכה ראשונית כוללת אנמנזה, בדיקת עומס פונקציונלית ותוכנית אישית — ללא הפניה רופא.
שאלות נפוצות על טנדינופתיה
מצבים קשורים
מוכן להתחיל לטפל בגיד נכון?
הגיד לא צריך לנוח — הוא צריך ללמוד לעמוד בעומס מחדש. הערכה ראשונית ב-Recovery TLV כוללת בדיקת עומס, אבחנה מבדלת ותוכנית מותאמת אישית.