כאב מאחורי הברך — מה הסיבה, ומתי זה דחוף?
כאב מאחורי הברך מגיע לרוב מאחד משני כיוונים: גיד או שריר שמתחברים שם — ההמסטרינג, התאומים או הפופליטאוס (סקירה קלינית) — או משהו בתוך המפרק, כמו קרע במניסקוס או שחיקה, שלעיתים מלווים בציסטת בייקר (מחקר MRI). מה שאסור לפספס הוא קריש דם: שוק נפוחה, חמה וכואבת אחרי ניתוח, גבס או נסיעה ארוכה — מיון באותו יום.
האזור שמאחורי הברך נקרא גומת הברך, ובשפה הרפואית הפוסה הפופליטאלית (popliteal fossa) — ההגדרה המלאה נמצאת במילון המונחים. הטקסט הזה מיועד למי שסובל מכאבים מאחורי הברך — כאב, לחץ או נפיחות בחלק האחורי של הברך — ורוצה להבין מה כנראה עומד מאחוריו לפי המצב שבו זה כואב: ביישור, בכיפוף, אחרי ישיבה, במדרגות, בריצה או אחרי ניתוח. התמונה הרחבה על כל סוגי הכאב בברך נמצאת בעמוד כאבי ברכיים; כאן מתמקדים רק בצד האחורי, ובשאלה מתי זה עניין לפיזיותרפיה ומתי לרופא.
בקצרה
- שוק נפוחה וכואבת היא קודם כל שאלה של קריש דם. מתוך 125 רגליים נפוחות שהופנו לבירור במחלקה לכלי דם ביפן, 44.8% היו פקקת ורידים עמוקה ורק 2.4% ציסטת בייקר שנקרעה. בבדיקה קלינית אי אפשר להבדיל ביניהן, ולכן ההבחנה נעשית באולטרסאונד (Sato et al., 2001).
- נסיעה ארוכה מעלה את הסיכון לקריש. במטא־אנליזה של 14 מחקרים ו‑4,055 מקרי קרישה, נסיעה נקשרה לסיכון גבוה פי 2.8 (רווח בר‑סמך 2.2 עד 3.7; פי 2.0 כשנכללו כל המחקרים), ועוד 26% על כל שעתיים של טיסה. כל המחקרים נערכו במדינות מערביות (Chandra et al., 2009).
- ציסטת בייקר היא בדרך כלל סימן, לא הבעיה עצמה. בסקירה של 1,760 בדיקות MRI של הברך נמצאו 238 ציסטות, 94% מהן בצד הפנימי; מבין הברכיים עם קרע במניסקוס, ב‑62% הקרע היה בקרן האחורית של המניסקוס הפנימי (Stone et al., 1996).
- קרע ניווני במניסקוס שכיח גם בלי כאב. בקרב 991 אנשים בני 50-90, שיעור הקרעים ב‑MRI נע בין 19% ל‑56% לפי גיל ומין, ו‑61% מבעלי הקרעים לא חשו כאב בחודש האחרון (Englund et al., 2008). בניסוי על 140 מבוגרים (גיל ממוצע 49.5) עם קרע ניווני, 12 שבועות של תרגול מונחה השתוו לניתוח ארתרוסקופי אחרי שנתיים — הפרש 0.9 נקודות (-4.3 עד 6.1) (Kise et al., 2016).
- אחרי החלפת ברך, היישור בחודשים הראשונים חשוב. ב‑104 ברכיים שנותחו ביפן, מי שהייתה לו מגבלת יישור של 15 מעלות ומעלה שלושה חודשים אחרי הניתוח נשאר עם מגבלה (5 מעלות ומעלה) גם אחרי שנתיים — 17 מתוך 17, לעומת 1 מתוך 34 שלא הייתה להם מגבלה בשלושה חודשים (Mitsuyasu et al., 2011).
איך קוראים לחלק שמאחורי הברך, ומה יש בו?
השקע שמאחורי הברך נקרא גומת הברך — בשפה הרפואית הפוסה הפופליטאלית. זה מעבר צפוף: גידי ההמסטרינג משני הצדדים, שני הראשים של שריר התאומים, שריר הפופליטאוס בעומק, העורק, הווריד והעצב שעוברים באמצע, ומאחוריהם הקופסית האחורית של המפרק. לכן לכאב באזור יש הרבה מקורות אפשריים (סקירה קלינית).
כשמכופפים את הברך, אפשר למשש מאחוריה שני "חבלים" שתוחמים את השקע. בצד הפנימי יורדים הגידים של שני שרירי ההמסטרינג הפנימיים — הסמימברנוזוס והסמיטנדינוזוס — ובצד החיצוני הגיד של הדו־ראשי הירכי (biceps femoris), שמתחבר לראש עצם השוקית הדקה (הפיבולה). מלמטה מתחילים שני הראשים של שריר התאומים (gastrocnemius), השריר הגדול של השוק, שנאחזים בעצם הירך ממש מעל המפרק. בעומק, צמוד לעצם, עובר בשיפוע שריר קטן בשם פופליטאוס, שמשתתף בסיבוב של הברך ובשחרור שלה מיישור מלא.
באמצע השקע עוברים כלי הדם הגדולים של הרגל — העורק והווריד הפופליטאליים — וגם העצב הטיביאלי, אחד משני הענפים של עצב השת (הסיאטי). מאחורי כל אלה נמצאת הקופסית האחורית של מפרק הברך, ובתוך המפרק, מאחור, הקרניים האחוריות של שני המניסקוסים — הסהרונים הסחוסיים שבין עצם הירך לעצם השוק. ובין הראש הפנימי של שריר התאומים לבין גיד הסמימברנוזוס יש בורסה, שק נוזל קטן; כשהוא מתרחב עד שאפשר למשש אותו, זו ציסטת בייקר (מחקר על אבחון באולטרסאונד).
הצפיפות הזו היא הסיבה ש"כאב מאחורי הברך" הוא תיאור ולא אבחנה. סקירה קלינית על כאב בחלק האחורי של הברך מתארת רשימה ארוכה של סיבות אפשריות — מפציעות של השרירים והגידים, שהן השכיחות, ועד גורמים נדירים כמו גידול עצם שפיר (אוסטאוכונדרומה) — ומדגישה שכדי להגיע לאבחנה צריך הבנה של האנטומיה, שאלות מדויקות ובדיקה גופנית (English & Perret, 2010).
מה זה אומר לכם בפועל: שני הפרטים הכי מועילים שתוכלו לתת בבדיקה הם איפה בדיוק כואב — באמצע, בצד הפנימי או בצד החיצוני של השקע, או נמוך יותר בשוק העליונה — ומתי זה כואב: ביישור, בכיפוף עמוק, בקימה מישיבה, במדרגות, בריצה או בלילה. אלה רמזים קליניים שמכוונים את הבדיקה, לא אבחנה עצמית. את הפרקים הבאים בניתי בדיוק לפי המצבים האלה.
מתי כאב מאחורי הברך הוא מקרה חירום?
כשהכאב מלווה בשוק נפוחה, חמה, כואבת או אדומה — במיוחד אחרי ניתוח, גבס, שכיבה ממושכת או נסיעה ארוכה — צריך לשלול קריש דם בווריד עמוק באותו יום, במיון או אצל רופא. בבית אי אפשר להבחין בין קריש לבין ציסטת בייקר שנקרעה; ההבחנה נעשית באולטרסאונד (סקירה ממחלקה לרפואה דחופה).
פקקת ורידים עמוקה (DVT) היא קריש דם שנוצר בווריד עמוק, לרוב בשוק או מאחורי הברך. הסכנה העיקרית היא שחלק מהקריש עלול להשתחרר ולהגיע לריאות (תסחיף ריאתי). לכן במחלקות לרפואה דחופה מתייחסים לרגל כואבת ונפוחה כאל חשד לקריש עד שהוא נשלל, ובדיקת אולטרסאונד היא בדיקת הבחירה גם לקריש וגם לציסטה שנקרעה — בטוחה, מדויקת ומהירה (Drescher & Smally, 1997).
המצבים שמעלים את החשד. אחרי ניתוח בברך או ברגל, אחרי גבס או קיבוע של הרגל, אחרי תקופה של שכיבה, ואחרי נסיעה ארוכה. גם אחרי פעולה קטנה יחסית זה קורה: בשני ניסויים גדולים בהולנד, בקרב מבוגרים שלא קיבלו תרופה מונעת, קריש עם תסמינים הופיע בתוך שלושה חודשים אצל 0.4% מהמטופלים אחרי ארתרוסקופיה של הברך ואצל 1.8% מהמטופלים אחרי גבס בשוק (van Adrichem et al., 2017). אלה אחוזים נמוכים — אבל כשזה קורה, זה דחוף. האם לקחת טיפול מונע ואיזה, זו שאלה לרופא בלבד.
נסיעות. במטא־אנליזה שאספה 14 מחקרים, נסיעה נקשרה לסיכון גבוה פי 2.8 לקריש לעומת מי שלא נסע (בניתוח שהוציא מחקרים עם קבוצת ביקורת בעייתית; פי 2.0 בכלל המחקרים), והסיכון עלה ככל שהנסיעה התארכה: 18% על כל שעתיים של נסיעה בכל אמצעי, ו‑26% על כל שעתיים של טיסה (Chandra et al., 2009). המשמעות המעשית: כאב חדש מאחורי הברך עם נפיחות בשוק בימים שאחרי טיסה ארוכה הוא סיבה לבדיקה רפואית, לא לטיפול בקליניקה.
איך הרופא מחליט. החשד לבדו לא מספיק כדי לאבחן, וגם לא כדי לשלול. בניסוי גדול על 1,096 מטופלים שהגיעו עם חשד לקריש ברגל, רק ל‑15.7% היה בפועל קריש או תסחיף. הרופאים השתמשו במודל קליני שמעריך את הסבירות, בשילוב בדיקת דם (D-dimer): כשהסבירות נמוכה והבדיקה שלילית, אפשר היה לשלול קריש בבטחה בלי אולטרסאונד; בכל מצב אחר — אולטרסאונד (Wells et al., 2003). כלומר, רוב מי שחושד בקריש לא יגלה שיש לו — אבל את זה יודעים רק אחרי בדיקה, לא לפי תחושה.
ציסטה שנקרעה או קריש? ציסטת בייקר יכולה להיסדק ולשפוך נוזל אל בין שרירי השוק, והתוצאה — שוק נפוחה וכואבת — נראית כמעט כמו קריש. במחקר שבדק 125 רגליים נפוחות שהופנו למחלקה לכלי דם, החוקרים כתבו שהמצב "אינו ניתן להבחנה קלינית" מקריש. הקריש היה שכיח פי כמה: 44.8% לעומת 2.4% בלבד של ציסטה שנקרעה. באולטרסאונד, לעומת זאת, ציסטה שנקרעה נראתה בבירור כחלל נוזלי מאחורי שרירי השוק (Sato et al., 2001). לכן גם מי שכבר יודע שיש לו ציסטת בייקר לא מניח ש"זו בטח הציסטה" — הוא הולך לבדיקה. בדיוק את ההשוואה הזו, בפירוט, תמצאו בכתבה ציסטה ע"ש בייקר — לנקז, לחכות או לנתח?
מה לא לעשות בינתיים. לא מעסים שוק נפוחה וכואבת, לא מותחים אותה בכוח ולא "מחכים לראות" כמה ימים. ואם יחד עם זה מופיעים קוצר נשימה פתאומי או כאב בחזה — מתקשרים מיד למד״א 101 ולא נוסעים לבד. אלה כללי בטיחות, לא נתון ממחקר. ובקליניקה: אם בבדיקה עולים סימנים כאלה, אלחנדרו עוצר את הבדיקה ושולח לבירור רפואי באותו יום. הרשימה המלאה של סימנים מסוכנים בכאבי שלד ושריר נמצאת בכתבה דגלים אדומים — מתי כאב הוא מסוכן.
כואב מאחורי הברך כשאני מיישר אותה עד הסוף — מה זה יכול להיות?
כאב או לחץ ביישור מלא מגיע לרוב מהמבנים שנמתחים או נלחצים בצד האחורי: הקופסית האחורית, ציסטת בייקר מלאה, הקרן האחורית של המניסקוס, או גידי ההמסטרינג והתאומים. ברך שננעלת אחרי פציעה ולא מתיישרת בכלל צריכה בדיקה מהירה. אחרי החלפת ברך, מגבלת יישור היא נושא בפני עצמו, ושווה לטפל בו מוקדם.
כאב מאחורי הברך ביישור יכול להגיע מכמה מבנים שונים, וכדאי להבין למה. כשהברך מתיישרת עד הסוף, הקופסית האחורית ורצועות הצד האחורי נמתחות, וכל מה שנמצא בגומת הברך נדחס מעט. לכן מי שיש לו ציסטת בייקר מתאר לעיתים קרובות "לחץ" או "מלאות" מאחורי הברך דווקא כשהוא עומד ישר או מיישר את הרגל, ותחושה שמשהו "מפריע" לסיים את התנועה. זה תיאור קליני נפוץ, לא נתון ממחקר. מה שכן נמדד: הציסטה כמעט תמיד בצד הפנימי של הגומה — 94% במחקר על 238 ציסטות — ובמקרים רבים מלווה בקרע בקרן האחורית של המניסקוס הפנימי (Stone et al., 1996).
המניסקוס. הקרן האחורית של המניסקוס יושבת בדיוק בחלק האחורי של המפרק. קרע שם יכול לכאוב בקצה היישור או בקצה הכיפוף, ולעיתים חלק קרוע זז וחוסם את התנועה — ואז הברך באמת "ננעלת" ואי אפשר ליישר אותה, גם בעזרה. זה שונה מברך שלא מתיישרת בגלל כאב או נפיחות, וההבדל חשוב: נעילה אמיתית אחרי פציעה היא סיבה לפנות לאורתופד בהקדם (קריטריון קליני). ההבחנה בין שני המצבים מוסברת בכתבה ברך ננעלת ולא מתיישרת.
גידים, שרירים ועצב. כשמיישרים את הברך תוך כדי כיפוף בירך — למשל ישיבה עם רגל ישרה על הספה, או התכופפות קדימה — נמתחים גם ההמסטרינג, גם התאומים וגם עצב השת. כאב שמתגבר דווקא בשילוב הזה יכול להגיע מכל אחד מהם, ובבדיקה מבחינים ביניהם בעזרת תנועות של הקרסול, הצוואר והירך. אין צורך שתבדקו את זה בעצמכם: זה בדיוק מה שהבדיקה בקליניקה עושה, ובצורה מבוקרת. אם יש גם כאב גב, נימול או כאב שיורד מתחת לברך, קראו את הפרק על כאב שמגיע מהגב בהמשך.
אחרי החלפת ברך. כאן כאב ביישור הוא לרוב עניין של רקמות שהתקצרו לפני הניתוח ואחריו, והוא משפיע על התוצאה לטווח ארוך. בגלל החשיבות, יש לו פרק נפרד בהמשך, וכתבה ייעודית: יישור מלא של הברך אחרי החלפת מפרק.
וכשכואב בכיפוף — בסקוואט, בכריעה או במדרגות?
כיפוף עמוק לוחץ את הקרניים האחוריות של המניסקוס ואת תוכן גומת הברך, ולכן כאב בסקוואט, בכריעה או בישיבה על העקבים מתאים לרוב לבעיה במניסקוס או לציסטה מלאה. אבל קרע במניסקוס הוא ממצא שכיח גם אצל אנשים בלי שום כאב, ולכן ממצא ב‑MRI לבדו לא מסביר את הכאב (מחקר אוכלוסייה).
בכיפוף עמוק עצם הירך "מתגלגלת" אחורה על עצם השוק, והקרניים האחוריות של המניסקוסים נדחקות בין שתי העצמות. לכן מי שיש לו קרע בקרן האחורית מרגיש לעיתים קרובות כאב עמוק מאחור או בצד הפנימי בתחתית הסקוואט, בכריעה על הברכיים, בקימה מכריעה או בסיבוב על רגל כפופה. זה תיאור קליני ולא כלל אבחנתי — יש לא מעט אנשים עם קרע בלי שום כאב בכיפוף, ולהפך.
והנתון שחשוב להכיר לפני שמסתכלים על תשובת MRI: במחקר אוכלוסייה על 991 אנשים בני 50-90, שנבחרו בלי קשר לכאבי ברכיים, קרע או הרס של המניסקוס נמצא אצל 19% מהנשים בנות 50-59 ועד 56% מהגברים בני 70-90. 61% מבעלי הקרעים לא סבלו מכאב, כאב עמום או נוקשות בחודש שלפני הבדיקה (Englund et al., 2008). כלומר, אצל אדם בגיל העמידה ומעלה, "קרע ניווני במניסקוס" בתשובה יכול להיות הסיבה לכאב — ויכול גם להיות ממצא מקרי.
ולגבי הטיפול: בניסוי נורבגי על 140 מבוגרים בגיל ממוצע 49.5 עם קרע ניווני במניסקוס הפנימי, שכמעט לכולם (96%) לא היו סימני שחיקה ברורים בצילום, לא נמצא הבדל רלוונטי קלינית בתפקוד הברך אחרי שנתיים בין 12 שבועות של תרגול מונחה לבין ניתוח ארתרוסקופי, והכוח בירך השתפר יותר בקבוצת התרגול כבר אחרי שלושה חודשים (Kise et al., 2016). שימו לב לאוכלוסייה: קרעים ניווניים בגיל העמידה, לא קרע טראומטי אצל ספורטאי צעיר. את השאלה "ניתוח או פיזיותרפיה" על כל צדדיה פירטנו בכתבה מניסקוס — ניתוח או פיזיותרפיה?
ובצד החיצוני? כאב בצד האחורי־חיצוני של הברך בכיפוף, בסיבוב או בירידה יכול להגיע מהמניסקוס החיצוני — וגם משריר הפופליטאוס. בסקירה על הפופליטאוס נכתב שבעיות בגיד שלו מוחמצות לעיתים קרובות, שגירוי כרוני שלו נפוץ אצל רצים, ושהתסמינים יכולים לחקות קרע במניסקוס החיצוני (Zabrzyński et al., 2020). מכאן החשיבות של בדיקה שמכסה את שתי האפשרויות לפני שמחליטים.
מדרגות. רוב הכאב במדרגות מורגש בחזית הברך, אבל יש מי שמרגיש אותו מאחור. בעלייה עובדים חזק ההמסטרינג והתאומים, ולכן כאב בעלייה מתאים יותר לגיד או לשריר; בירידה הברך סופגת עומס בכיפוף, וכאב מאחור מתאים יותר למפרק עצמו. זו התרשמות קלינית שמכוונת את הבדיקה, לא כלל. אם הכאב במדרגות הוא דווקא מקדימה, ראו כאב ברך בירידה במדרגות; ואם הוא מופיע בעיקר בתחתית סקוואט, ראו כאב ברך בסקוואט עמוק.
למה זה כואב דווקא כשאני קם אחרי ישיבה ארוכה?
נוקשות וכאב בצעדים הראשונים אחרי ישיבה, שמשתחררים אחרי שהולכים קצת, אופייניים לברך עם שחיקה או גירוי בתוך המפרק — התרשמות קלינית, לא כלל ממחקר. מה שלא אמור להשתחרר הוא שוק שנשארת נפוחה וכואבת אחרי ישיבה ממושכת או טיסה; שם החשד הוא קריש דם, והסיכון עולה עם משך הנסיעה (מטא־אנליזה).
כאב מאחורי הברך לאחר ישיבה מתחיל מהתנוחה עצמה. בישיבה הברך כפופה זמן רב, כך שהקופסית האחורית, הגידים ותוכן גומת הברך נשארים באותה תנוחה. כשקמים, הברך צריכה להתיישר שוב, ובברך עם שחיקה, עם נוזל עודף או עם ציסטה מלאה, הרגעים הראשונים מרגישים "חלודים". הדפוס הטיפוסי — נוקשות שמתחילה להשתחרר אחרי כמה צעדים — מוכר מאוד בקליניקה אצל אנשים עם ארתרוזיס בברך. זו התרשמות קלינית; מידע מלא על שחיקה בברך נמצא בעמוד ארתרוזיס בברך.
ציסטת בייקר מתחברת גם לכאן. במחקר על 400 בדיקות MRI של הברך, הציסטה הייתה קשורה לנוזל במפרק, לקרע במניסקוס ולשינויים ניווניים — כל אחד מהם בנפרד, וגם אחרי שקלול של האחרים. הסבירות לציסטה עלתה ככל שהצטברו יותר מהגורמים האלה: כ‑8%-10% כשהיה גורם אחד, כ‑19%-21% כשהיו שניים, ו‑38% כשהיו שלושתם (Miller et al., 1996). מי שיש לו ברך שחוקה עם נוזל מרגיש לפעמים את הנוזל דווקא מאחור, ודווקא אחרי ישיבה.
ההבדל החשוב, שוב, הוא בין "נוקשה ואז משתחרר" לבין "נפוח ולא עובר". ישיבה ארוכה מאוד, ובמיוחד נסיעה או טיסה ארוכה, היא מצב סיכון מוכר לקריש: במטא־אנליזה, כל שעתיים נוספות של נסיעה נקשרו לסיכון גבוה ב‑18% (Chandra et al., 2009). כאב מאחורי הברך שמופיע אחרי טיסה, עם שוק נפוחה, חמה או רגישה — זה לא עניין לפיזיותרפיסט אלא לבדיקה רפואית באותו יום.
נפיחות מאחורי הברך — האם זו ציסטת בייקר?
נפיחות רכה וממוקדת מאחורי הברך, בעיקר בצד הפנימי, היא לרוב ציסטת בייקר: בורסה שמתמלאת בנוזל מהמפרק. היא בדרך כלל סימן לבעיה בתוך הברך — נוזל, קרע במניסקוס או שחיקה — ולכן מטפלים בברך ולא רק בציסטה (מחקר MRI). כל השאלות על ניקוז, הזרקה וניתוח נמצאות בכתבה הייעודית.
הנוזל של הציסטה מגיע מתוך המפרק. כשהברך מייצרת יותר נוזל מהרגיל — בגלל גירוי, שחיקה או קרע — הנוזל נדחף אל הבורסה שמאחור, והיא מתנפחת. במחקר על 1,760 בדיקות MRI נמצאו 238 ציסטות, ו‑170 מהברכיים האלה (כ‑71%, חישוב מנתוני המחקר) היו עם קרע במניסקוס — 111 קרעים שלמים ו‑88 קרעים ניווניים, רובם בקרן האחורית של המניסקוס הפנימי; והחוקרים הדגישו שלא צריך קרע שלם כדי שתיווצר ציסטה (Stone et al., 1996).
המשמעות המעשית: לטפל רק בציסטה בלי לטפל בברך זה כמו לנגב רצפה כשהברז פתוח. מי שמחליט על ניקוז, הזרקה או ניתוח הוא הרופא — והקליניקה לא מנקזת, לא שואבת ולא מזריקה. מה שפיזיותרפיה יכולה לעשות הוא לעבוד על מה שמייצר את הנוזל: העומס על המפרק, הכוח סביב הברך והתנועה. את כל ההחלטות הספציפיות לציסטה — מתי לחכות, מתי לנקז ומתי לנתח — תמצאו בכתבה ציסטה ע"ש בייקר, ואם הנפיחות היא של הברך כולה, ראו נפיחות בברך.
מתי נפיחות מאחורי הברך היא לא ציסטה פשוטה. כשהנפיחות היא של השוק כולה ולא רק של השקע — זה הנושא של פרק החירום למעלה. כשיש גוש קשה, גוש שגדל במהירות, או גוש שלא דומה לציסטה בבדיקה — צריך רופא, כי הרשימה של גושים אפשריים בגומת הברך כוללת גם גורמים נדירים כמו גידולי עצם שפירים (English & Perret, 2010). וכשהברך כולה חמה, אדומה ונפוחה עם חום או צמרמורות — זה דגל אדום לזיהום, ראו בהמשך.
כואב מאחורי הברך בריצה, בספרינט או בעלייה — שריר או גיד?
כאב שמופיע בפעילות ומרגיש "בגיד", בצד הפנימי או החיצוני של גומת הברך, מתאים לגיד ההמסטרינג באזור החיבור שלו; כאב נמוך יותר, בשוק העליונה, אחרי דחיפה פתאומית — לשריר התאומים. בעיות של גידי ההמסטרינג באזור הברך נדירות יחסית, ורובן מטופלות בלי ניתוח (סקירה).
ההמסטרינג באזור הברך. רוב הפציעות של שרירי הירך האחוריים קורות גבוה יותר — בבטן השריר או ליד הישבן. בעיות בקצה התחתון, ליד הברך, פחות שכיחות, והן מורגשות בצד הפנימי או בצד החיצוני של הברך לפי הגיד שנפגע. קרע של הגיד החיצוני (הדו־ראשי הירכי) קורה בעיקר בחבלה חזקה, יחד עם פגיעה במבנים האחוריים־חיצוניים של הברך; קרע של הסמיטנדינוזוס יכול לקרות גם באירוע פחות אלים, למשל באתלטיקה. רוב הבעיות האלה מטופלות בלי ניתוח, אבל תלישה חדה של הגיד מהעצם דורשת לעיתים קרובות ניתוח (Koolmees et al., 2025).
יש גם מצב של עומס יתר ולא קרע: טנדינופתיה של הסמימברנוזוס, הגיד שמתחבר בצד האחורי־פנימי של הברך. סקירה עליה מתארת אבחנה לא שכיחה, שנראית בעיקר אצל רצים ונובעת משימוש־יתר; הספרות מעטה, ולכן ההמלצה לשיקום מבוססת בעיקר על מה שידוע מטנדינופתיות אחרות — חיזוק הדרגתי של הגיד, שליטה ושיפור של שרשרת התנועה (Sederberg et al., 2021). את הקרע הקלאסי בשריר הירך האחורי, על כל שלביו, פירטנו בעמוד קרע בהמסטרינג.
שריר התאומים. כשהכאב נמוך מגומת הברך, בצד הפנימי של השוק העליונה, ומופיע פתאום בזינוק, בקפיצה או בדחיפה — החשוד העיקרי הוא הראש הפנימי של שריר התאומים. סקירה על אבחון פציעות שוק מציינת שזה השריר השלישי בשכיחות הפגיעה אצל ספורטאי עילית, אחרי הדו־ראשי הירכי וה‑rectus femoris (אחד מראשי הארבע־ראשי); שכשני שלישים מפציעות השוק הן במפגש שבין הראש הפנימי של התאומים לשריר הסולאוס; ושרוב הפציעות האלה מאובחנות ומטופלות בלי צורך בדימות נוסף (Bright et al., 2017). פירוט מלא בעמוד קרע בשריר התאומים, ולכאב בשוק שמופיע בריצה — כאב בתאומים בריצה.
וחשוב: אותה סקירה מזכירה שמצבים רבים בחלק האחורי של הרגל יכולים לחקות קרע בתאומים (Bright et al., 2017) — וביניהם קריש דם וציסטת בייקר שנקרעה. לכן "משכתי שריר בשוק" שלא מתנהג כמו פציעת שריר — בלי רגע ברור של פציעה, עם נפיחות שמתפשטת, או אחרי נסיעה — הוא סיבה לבדיקה רפואית.
הפופליטאוס. כאב עמוק בצד האחורי־חיצוני, שמופיע בעיקר בריצה, יכול להגיע מגיד הפופליטאוס. בסקירה על השריר מתוארים מנגנוני פגיעה של כוח סיבובי על הברך ושל יישור־יתר, ונכתב שהבעיה מוחמצת לעיתים קרובות, נפוצה אצל רצים ועלולה להיראות כמו קרע במניסקוס החיצוני (Zabrzyński et al., 2020). למי שהכאב חוזר בכל פעם שמעלים נפח ריצה, כדאי לקרוא גם את כאב ברך בריצה ואת העמוד על חזרה לריצה.
אחרי החלפת ברך: כאב ונוקשות בחלק האחורי — מה נורמלי ומה לא?
בחודשים הראשונים אחרי החלפת ברך שכיח להרגיש מתיחה ונוקשות מאחור, בעיקר כשמנסים ליישר עד הסוף. היישור הזה חשוב: במחקר על 104 ברכיים, מגבלת יישור גדולה שלושה חודשים אחרי הניתוח נטתה להישאר גם אחרי שנתיים (מחקר עוקבה). שוק נפוחה, ברך חמה או חום — אלה כבר סימנים לפנות לרופא.
הרבה אנשים מגיעים להחלפת ברך אחרי שנים שבהן הברך לא התיישרה עד הסוף. הרקמות בצד האחורי — הקופסית, הגידים והשרירים — התקצרו בהתאם, והניתוח לבדו לא תמיד מאריך אותן. לכן אחרי הניתוח, כאב מתיחה מאחורי הברך כשמנסים ליישר הוא חלק מוכר מהשיקום (התרשמות קלינית מעבודה במחלקה אורתופדית בבית רבקה, לא נתון ממחקר).
למה לא לוותר על היישור? במחקר יפני על 104 ברכיים עם שחיקה שנותחו בשתל מסוג posterior-stabilized, החוקרים חילקו את המטופלים לפי מגבלת היישור שהייתה להם שלושה חודשים אחרי הניתוח, ובדקו מה נשאר אחרי שנתיים. מבין אלה שלא הייתה להם מגבלה, רק 1 מתוך 34 נשאר עם מגבלה של 5 מעלות ומעלה; עם מגבלה של 5 מעלות — 4 מתוך 30; של 10 מעלות — 6 מתוך 23; ומגבלה של 15 מעלות ומעלה נשארה אצל כולם, 17 מתוך 17 (Mitsuyasu et al., 2011). זה מחקר רטרוספקטיבי באוכלוסייה מסוימת, אבל המסר שלו עקבי: מה שלא נפתר בחודשים הראשונים נוטה להישאר. את הצד המעשי פירטנו בכתבה יישור מלא של הברך אחרי החלפת מפרק, ואת התמונה הכוללת בעמוד שיקום אחרי החלפת ברך.
יש גם כאב בצד האחורי־חיצוני שלא קשור ליישור. בסקירה על הפופליטאוס מתואר שהגיד שלו חשוף לפגיעה בזמן החלפת ברך, ושמיקום הרכיבים בניתוח חשוב כדי למנוע "היתקלות" של הגיד בשתל (Zabrzyński et al., 2020). כאב ממוקד שם, שלא משתפר עם השיקום, הוא שאלה שכדאי להעלות מול המנתח.
מה לא נורמלי אחרי ניתוח. שוק נפוחה, חמה וכואבת — חשד לקריש, בדיקה באותו יום. ברך חמה, אדומה ונפוחה, עם חום, צמרמורות או הפרשה מהפצע — חשד לזיהום, פנייה מיידית למנתח או למיון. בסקירה על זיהום במפרק, ניתוח במפרק ותותב בברך או בירך היו בין הגורמים שמעלים את הסבירות לזיהום, וחום הופיע רק אצל 57% מהחולים — כלומר היעדר חום לא שולל (Margaretten et al., 2007). כאב אחר אחרי הניתוח, שאינו בצד האחורי, מוסבר בכתבה כאב אחרי החלפת ברך.
האם כאב מאחורי הברך יכול להגיע מהגב?
כן. עצב השת (הסיאטי) יורד מהגב התחתון דרך הישבן ומאחורי הירך, ומתפצל בסמוך לגומת הברך, ולכן לחץ על שורש עצב בגב יכול להרגיש כמו כאב מאחורי הברך. כאב שורשי לא תמיד עוקב אחרי "המפה" המוכרת: במחקר על כאב שורשי מהגב התחתון, ב‑64.1% מהמקרים הכאב לא התאים לדרמטום הצפוי (מחקר תצפיתי).
דרמטום הוא אזור עור שמקבל תחושה משורש עצב מסוים, וספרי לימוד מציגים "מפות" מסודרות שלהם. אבל במחקר שבדק ציורי כאב של 169 מטופלים עם כאב שורשי מאובחן, ב‑226 שורשי עצב, הכאב ממקור בגב התחתון לא התאים לדרמטום הצפוי בכמעט שני שלישים מהמקרים (64.1%). שורש S1 היה היוצא מן הכלל: אצלו הכאב עקב אחרי המפה ב‑64.9% מהמקרים (Murphy et al., 2009). המשמעות: כאב מאחורי הברך יכול להגיע מהגב גם כשהוא לא נראה "כמו בספר", ולכן בדיקה טובה של כאב מאחורי הברך כוללת גם את הגב.
רמזים קליניים שמכוונים לגב — לא אבחנה: כאב גב תחתון לפני הכאב בברך או יחד איתו; כאב שיורד גם מתחת לברך, לשוק או לכף הרגל; נימול, עקצוץ או "חשמל"; כאב שמשתנה עם ישיבה, התכופפות או שיעול יותר מאשר עם תנועות הברך עצמה; וברך שבבדיקה "שקטה" — בלי נפיחות, עם טווח תנועה מלא ובלי רגישות מקומית. מי שמזהה את עצמו כאן ימצא את התמונה המלאה בעמוד סיאטיקה, ומי שיש לו בעיה ידועה בדיסק — בעמוד פריצת דיסק.
מתי זה דחוף: חולשה חדשה בכף הרגל או "צניחה" שלה בהליכה, נימול שמתפשט, נימול באזור המפשעה והישבן, או שינוי בשליטה על שתן או צואה — פנייה מיידית למיון. אלה כללי בטיחות מוכרים, ומפורטים בכתבה דגלים אדומים — מתי כאב הוא מסוכן.
מה קורה בפגישה הראשונה אצל אלחנדרו?
קודם כל שוללים את מה שלא שייך לקליניקה: סימנים לקריש דם, לזיהום או לשבר. אחר כך מאתרים איפה בדיוק כואב ובאיזו תנועה, בודקים יישור וכיפוף, כוח של ההמסטרינג והשוק, את המניסקוס, את הגב ואת העצב. יוצאים עם הסבר ברור של מה כנראה גורם לכאב, תוכנית שנבחרה לפי הבדיקה, ומדד שלפיו נדע אם יש התקדמות.
הפגישה הראשונה נמשכת 50-60 דקות, אחד‑על‑אחד, ואין צורך בהפניה. כדאי להביא את מה שכבר יש: תשובות של צילום, אולטרסאונד או MRI, סיכום ניתוח אם היה, ורשימת תרופות. היא מתחילה בשאלות, כי בכאב מאחורי הברך התשובות מכוונות יותר מכל בדיקה: מתי זה התחיל, האם היה רגע של פציעה, האם הברך התנפחה, האם היו ניתוח, גבס או נסיעה ארוכה לאחרונה, האם יש כאב גב או נימול, ומה בדיוק מעורר את הכאב.
הבדיקה עצמה כוללת: הסתכלות על השוק והברך ובדיקה של סימנים לנפיחות ולחום; טווח התנועה ביישור ובכיפוף, והאם הסוף חסום או כואב; מישוש של הגידים והשרירים סביב גומת הברך; בדיקת כוח של ההמסטרינג, התאומים וארבע־ראשי; מבחנים לעומס על המניסקוס; בדיקה של הגב, של הירך ושל מתיחת העצב; והסתכלות על התנועות שכואבות לכם — הליכה, מדרגות, סקוואט, ולפי הצורך גם תנועות ריצה בסיסיות. אם במהלך הבדיקה עולה חשד לקריש, לזיהום או לשבר — הבדיקה נעצרת, ואלחנדרו יגיד לך במפורש לאן לפנות ומתי.
בסוף הפגישה תדעו מה כנראה מקור הכאב, מה נשלל, ומה עדיין פתוח. התרגול נבחר לפי מה שנמצא בבדיקה ומתקדם בפגישות הבאות לפי התגובה של הברך — לא לפי לוח זמנים קבוע מראש ולא לפי דף תרגילים כללי. לצד התרגול, ורק כשזה מתאים קלינית, אפשר להשתמש בטיפול ידני, ב‑dry needling, ב‑TECAR, בלייזר בעוצמה נמוכה, ב‑Deep Oscillation או בגירוי חשמלי לשריר (NMES). אלה תוספות שעשויות להקל ולאפשר תנועה, לא תחליף לתרגול.
ומה הקליניקה לא מציעה, כדי שלא תחפשו: הטיפול מתקיים רק בקליניקה, ביעקב אפטר 9 בתל אביב, ואין ביקורי בית. אין ניקוז או שאיבה של ציסטות, אין הזרקות, אין גלי הלם, אין הידרותרפיה או בריכה, אין BFR, ואין ניתוח הליכה או ריצה כשירות. אם אחד מאלה נדרש, זה עובר דרך הרופא. מחיר פגישה: ₪480, 50-60 דקות, אחד‑על‑אחד.
ואם זה לא משתפר?
חוסר שיפור הוא סיבה לבדוק מחדש, לא להמשיך באותו דבר. מגדירים מראש מדד — יישור, כאב במדרגות, הליכה או ריצה — ואם הוא לא זז לאורך כמה פגישות (קריטריון קליני, לא סף ממחקר), אלחנדרו יגיד לך במפורש אם צריך לחזור לרופא ולמה. דימות שווה לעשות כשהתוצאה עשויה לשנות את ההחלטה, לא כדי "לראות מה יש".
כשכאב מאחורי הברך לא מתקדם, השאלה הראשונה היא האם האבחנה נכונה. כאב שמגיע מהגב, בעיה בכלי דם, דלקת מפרקים, חסימה מכנית של המניסקוס, או גוש שאינו ציסטה פשוטה — כל אלה לא יגיבו לתוכנית שבנויה לגיד או למניסקוס. לכן בפגישת הערכה מחודשת חוזרים לשאלות ולבדיקה מההתחלה, ולא רק מוסיפים עוד תרגיל.
לגבי MRI: הוא כלי חשוב, אבל לא בודק "לבד". מכיוון שקרעים במניסקוס שכיחים מאוד גם אצל אנשים בלי כאב (Englund et al., 2008), ממצא כזה צריך להתאים לסיפור ולבדיקה כדי להסביר את הכאב. דימות שווה לעשות כשהתוצאה תשנה משהו: חשד לחסימה מכנית, ברך שלא מגיבה לשיקום מסודר, חשד לשבר אחרי חבלה, או גוש שצריך לאפיין. הרחבה בכתבה האם צריך MRI לכאב גב וברך.
וגם ניתוח אינו בהכרח "השלב הבא" כשתרגול לא עזר מספיק. בניסוי על קרעים ניווניים במניסקוס, 19% מהמשתתפים שהוקצו לתרגול עברו בהמשך לניתוח במהלך שנתיים, ולא נמצאה אצלם תועלת נוספת (Kise et al., 2016). זה לא אומר שאף אחד לא צריך ניתוח — נעילה אמיתית או קרע טראומטי אצל צעיר הם סיפור אחר — אבל זו סיבה טובה לבחון את ההחלטה עם הרופא בעיניים פקוחות.
חשוב לדעת איך זה עובד אצלנו: הקליניקה לא שולחת דוחות כתובים לרופא. אלחנדרו יגיד לך במפורש, בסוף הפגישה, אם הוא חושב שצריך לחזור לרופא או לאורתופד ומה כדאי לשאול שם — כדי שתגיעו לביקור עם שאלה ממוקדת, ולא רק עם "זה עדיין כואב מאחורה".
דגלים אדומים — לפנות לרופא או למיון מיד, לא לחכות לתור: שוק נפוחה, חמה, כואבת או אדומה, במיוחד אחרי ניתוח, גבס, שכיבה ממושכת או נסיעה ארוכה — שלילת קריש באותו יום; ואם מצטרפים קוצר נשימה פתאומי או כאב בחזה — מתקשרים מיד למד״א 101 ולא נוסעים לבד. ברך חמה, אדומה ונפוחה עם חום או צמרמורות, בעיקר אחרי ניתוח או עם תותב — גם בלי חום זה לא נשלל. חוסר יכולת לדרוך על הרגל אחרי מכה, נפילה או סיבוב חד. ברך שננעלה אחרי פציעה ולא מתיישרת. חולשה חדשה או "צניחה" של כף הרגל, נימול שמתפשט, או שינוי בשליטה על שתן או צואה. כף רגל קרה, חיוורת או כחלחלה. רוב האנשים עם כאב מאחורי הברך לא יפגשו אף אחד מאלה — אבל מי שכן, לא מתרגל ולא ממתין.
מה המחקר אומר על כאב מאחורי הברך — במספרים?
החלק הזה מרכז את הנתונים המלאים למי שרוצה לבדוק אותם: גודל המדגם, האוכלוסייה, רווחי בר‑סמך ומגבלות. בשורה התחתונה: ציסטת בייקר קשורה בעקביות לפתולוגיה בתוך המפרק; ציסטה שנקרעה אינה ניתנת להבחנה קלינית מקריש ונשללת באולטרסאונד; וקרע ניווני במניסקוס הוא ממצא שכיח, שבו תרגול מונחה השתווה לניתוח (Kise et al., 2016).
ציסטת בייקר והקשר לבעיות בתוך המפרק
Miller et al., 1996 (Radiology): סקירה רטרוספקטיבית של 400 דוחות MRI של הברך באוכלוסייה אורתופדית כללית. נמצא קשר מובהק (P<.001) בין ציסטת בייקר לבין נוזל במפרק, קרע במניסקוס ושינויים ניווניים, וכל אחד מהם נשאר מובהק (P<.01) גם בניתוח רב־משתני. לא נמצא קשר לקרע ברצועה הצולבת הקדמית או לפגיעה ברצועה הפנימית (MCL). ההסתברות לציסטה הייתה 0.08-0.10 בנוכחות גורם אחד, 0.19-0.21 בנוכחות שניים, ו‑0.38 בנוכחות שלושתם.
Stone et al., 1996 (Am J Sports Med): בסקירה של 1,760 בדיקות MRI נמצאו 238 ציסטות בייקר — 55% קטנות, 30% בינוניות ו‑15% גדולות — ו‑94% מהן בצד הפנימי. נמצאו 111 קרעים שלמים במניסקוס (47%) ו‑88 קרעים ניווניים תוך־חומריים (37%); בסך הכול 199 קרעים ב‑170 ברכיים, ומתוכן ב‑106 (62%) היה קרע בקרן האחורית של המניסקוס הפנימי. המחברים מסכמים שהציסטה נחשבת תוצאה של פתולוגיה תוך־מפרקית, לרוב קרע אחורי במניסקוס, ושקרע שלם אינו תנאי להופעתה. מגבלה: מחקר תיאורי בלי קבוצת השוואה.
ציסטה שנקרעה מול פקקת ורידים עמוקה
Sato et al., 2001 (Surg Today): סקירה רטרוספקטיבית של 106 מטופלים (43 גברים, 63 נשים) שהופנו למחלקה לכירורגיית כלי דם ביפן עם רגל נפוחה, ב‑125 גפיים. פקקת ורידים עמוקה הייתה הסיבה השכיחה ביותר (44.8%); ב‑31.2% לא נמצאה סיבה (אידיופתי); בצקת לימפתית ב‑16 גפיים; וציסטת בייקר שנקרעה ב‑3 גפיים (2.4%). המחברים מגדירים ציסטה שנקרעה כמצב "שאינו ניתן להבחנה קלינית" מפקקת חריפה (ומכאן השם pseudothrombophlebitis), ומדווחים שבכל המקרים נראה באולטרסאונד חלל היפואקואי גדול מאחורי שרירי השוק, שאותו תיארו כפתוגנומוני.
Drescher & Smally, 1997 (Am J Emerg Med): תיאור של שני מקרים וסקירת ספרות ממחלקה לרפואה דחופה. מטופל עם גפה תחתונה כואבת ונפוחה נחשב כבעל פקקת ורידים עמוקה עד שהאבחנה נשללת; ההצגה הקלינית אינה ספציפית, והאבחנה המבדלת כוללת ציסטת בייקר סימפטומטית. אולטרסאונד מוגדר כבדיקת הבחירה לשני המצבים — בטוח, מדויק, לא פולשני ומהיר.
Wells et al., 2003 (N Engl J Med): ניסוי אקראי על מטופלים אמבולטוריים עם חשד לפקקת בגפה התחתונה — 530 בקבוצת אולטרסאונד בלבד ו‑566 בקבוצת D-dimer. שיעור הפקקת או התסחיף הכולל היה 15.7%. בקרב מי שאצלם האבחנה נשללה, אירוע תרומבואמבולי מאושר בשלושת החודשים הבאים הופיע אצל 0.4% בקבוצת D-dimer (רווח בר‑סמך 95%: 0.05 עד 1.5) ו‑1.4% בקבוצת הביקורת (0.5 עד 2.9; P=0.16). השימוש ב‑D-dimer הוריד את מספר בדיקות האולטרסאונד מ‑1.34 ל‑0.78 למטופל (P=0.008), ו‑218 מטופלים (39%) לא נזקקו לאולטרסאונד כלל. מסקנה: אצל מטופל שהוערך קלינית כ"לא סביר" ושבדיקת D-dimer שלו שלילית, אפשר לשלול פקקת בלי אולטרסאונד.
גורמי סיכון לקריש: נסיעה, ארתרוסקופיה וגבס
Chandra et al., 2009 (Ann Intern Med): מטא־אנליזה של 14 מחקרים (11 מקרה־ביקורת, 2 עוקבה ו‑1 case-crossover) עם 4,055 מקרי תרומבואמבוליזם ורידי. הסיכון היחסי הכולל בקרב נוסעים היה 2.0 (רווח בר‑סמך 95%: 1.5 עד 2.7), עם הטרוגניות שנבעה מבחירת קבוצת הביקורת; אחרי הוצאת המחקרים שהשתמשו בביקורת שהופנתה לבירור קרישה, הסיכון היחסי היה 2.8 (2.2 עד 3.7) בלי הטרוגניות מובהקת. נמצא קשר מינון־תגובה: סיכון גבוה ב‑18% על כל שעתיים נוספות של נסיעה בכל אמצעי (P=0.010) וב‑26% על כל שעתיים של טיסה (P=0.005). מגבלה שהמחברים מציינים: כל המחקרים ממדינות מערביות.
van Adrichem et al., 2017 (N Engl J Med): שני ניסויים פרגמטיים רב־מרכזיים מקבילים בהולנד, עם הערכת תוצאה מוסווית. POT-KAST (ארתרוסקופיה של הברך, 1,451 משתתפים בניתוח כוונת טיפול): תרומבואמבוליזם עם תסמינים בתוך שלושה חודשים אצל 0.7% בקבוצת ההפרין במשקל מולקולרי נמוך ו‑0.4% בקבוצת הביקורת (סיכון יחסי 1.6; 0.4 עד 6.8). POT-CAST (גבס בשוק, 1,435 משתתפים): 1.4% מול 1.8% (סיכון יחסי 0.8; 0.3 עד 1.7). המסקנה של המחברים: הטיפול המונע שנבדק לא היה יעיל למניעת תרומבואמבוליזם עם תסמינים במצבים האלה. הנתונים מובאים כאן כדי להראות את שיעורי הקרישה, לא כהמלצה לגבי תרופות — שאלה לרופא.
קרע ניווני במניסקוס: ממצא שכיח, וטיפול
Englund et al., 2008 (N Engl J Med): מחקר אוכלוסייה בפרמינגהם, מסצ'וסטס — 991 אנשים בני 50-90 (57% נשים) שגויסו בלי קשר לבעיות מפרקים, עם MRI של הברך הימנית. שיעור הקרע או ההרס של המניסקוס נע בין 19% (רווח בר‑סמך 95%: 15 עד 24) בנשים בנות 50-59 לבין 56% (46 עד 66) בגברים בני 70-90, ולא ירד משמעותית אחרי הוצאת מי שעבר ניתוח ברך. בקרב בעלי סימני שחיקה בצילום (Kellgren-Lawrence 2 ומעלה), קרע נמצא אצל 63% מבעלי תסמינים ו‑60% מאלה שבלי תסמינים; בלי סימני שחיקה — 32% ו‑23% בהתאמה. 61% מבעלי הקרעים לא דיווחו על כאב, כאב עמום או נוקשות בחודש האחרון.
Kise et al., 2016 (BMJ): ניסוי עליונות אקראי בנורבגיה — 140 מבוגרים בגיל ממוצע 49.5 (טווח 35.7-59.9) עם קרע ניווני במניסקוס הפנימי שאומת ב‑MRI; ל‑96% לא היו סימני שחיקה ודאיים בצילום. ההשוואה: 12 שבועות של תרגול מונחה בלבד מול כריתה חלקית ארתרוסקופית של המניסקוס בלבד. לא נמצא הבדל קליני בשינוי ב‑KOOS4 אחרי שנתיים (0.9 נקודות; רווח בר‑סמך 95%: -4.3 עד 6.1; P=0.72). כוח שרירי הירך השתפר יותר בקבוצת התרגול אחרי שלושה חודשים (P≤0.004). לא נרשמו אירועים חמורים. 19% מקבוצת התרגול עברו לניתוח במהלך שנתיים, בלי תועלת נוספת. המחברים מציינים שאי‑הוודאות הייתה קטנה מספיק כדי לשלול הבדל רלוונטי קלינית.
גידים ושרירים סביב גומת הברך
Koolmees et al., 2025 (J Am Acad Orthop Surg Glob Res Rev): סקירה על פגיעות דיסטליות של ההמסטרינג. רוב פציעות ההמסטרינג הן מתיחות בבטן השריר או במפגש השריר־גיד הפרוקסימלי; פתולוגיה דיסטלית לא שכיחה יחסית, ומתבטאת בצד הפנימי או החיצוני של הברך לפי הגיד המעורב. בורסיטיס של ה‑pes anserinus היא השכיחה מבין הבעיות הדיסטליות. קרעים חריפים של הדו־ראשי הירכי קורים לרוב יחד עם פגיעה בפינה האחורית־חיצונית בחבלה בעוצמה גבוהה; קרעים מבודדים של הסמיטנדינוזוס יכולים לקרות באירועים בעוצמה נמוכה יותר, לרוב באתלטיקה. רוב הפתולוגיה הדיסטלית מגיבה לטיפול שמרני; תלישות חריפות דורשות לעיתים קרובות ניתוח. אלגוריתמי הטיפול פחות מפותחים מאשר בפגיעות פרוקסימליות.
Sederberg et al., 2021 (PM R): סקירה נרטיבית על טנדינופתיה דיסטלית של הסמימברנוזוס — אבחנה לא שכיחה של כאב בצד הפנימי של הברך. הגיד נאחז בצד האחורי־פנימי של הברך ומוקף בבורסה, ושניהם יכולים להיות מקור לכאב. המצב קשור לעומס יתר, נראה לעיתים קרובות אצל רצים, ומאובחן קלינית, עם אפשרות לאישור באולטרסאונד או MRI. הספרות על טיפול מועטה; לפי המחברים, שיקום הוא אבן הפינה, בהשלכה מטנדינופתיות אחרות — שרשרת תנועה, כוח ושליטה של ההמסטרינג והעמסה הדרגתית של הגיד.
Bright et al., 2017 (Sports Health): סקירה קלינית (רמת ראיה 4) על אבחון פציעות שוק באולטרסאונד. הראש הפנימי של התאומים הוא השריר השלישי בשכיחות המתיחות אצל ספורטאי עילית, אחרי הדו־ראשי הירכי וה‑rectus femoris. כשני שלישים מפציעות השוק ממוקמות במפגש הפאסיה בין הראש הפנימי של התאומים לסולאוס; פגיעות בראש החיצוני מתוארות בעד 14% מהמטופלים בחלק מסדרות המקרים, והפגיעה יכולה להיות בכל מקום מהמוצא הפרוקסימלי ועד המפגש עם הסולאוס. מצבים רבים בחלק האחורי של הרגל מחקים מתיחה בתאומים; רוב הפציעות מאובחנות ומטופלות בלי דימות נוסף.
Zabrzyński et al., 2020 (Folia Morphol): סקירה על האנטומיה, הביומכניקה וההפרעות של הפופליטאוס. מנגנוני הפגיעה העיקריים: כוחות וארוס חוזרים או חריפים כשהשוק בסיבוב חיצוני, ויישור־יתר או כיפוף עם סיבוב חיצוני כפוי של השוק. הפרעות בפופליטאוס מוחמצות לעיתים קרובות; טנדינופתיה כרונית נפוצה אצל רצים ועלולה לחקות קרע במניסקוס החיצוני; פגיעות בעוצמה גבוהה מלוות לרוב פגיעה רב־רצועתית. בהחלפת ברך הגיד חשוף לפגיעה, ומיקום נכון של הרכיב הטיביאלי חשוב כדי למנוע היתקלות שלו.
מגבלת יישור אחרי החלפת ברך
Mitsuyasu et al., 2011 (J Arthroplasty): מחקר רטרוספקטיבי ביפן על 104 ברכיים עם שחיקה שנותחו בשתל posterior-stabilized. המטופלים חולקו לפי מגבלת היישור (flexion contracture) שלושה חודשים אחרי הניתוח, והשיעור עם מגבלה שיורית של 5 מעלות ומעלה אחרי שנתיים היה: 1/34 בלי מגבלה, 4/30 עם 5 מעלות, 6/23 עם 10 מעלות, 6/6 עם 15 מעלות ו‑11/11 עם 20 מעלות ומעלה. מסקנת המחברים: מגבלה של יותר מ‑15 מעלות בשלושה חודשים נשארה בסופו של דבר. מגבלות: רטרוספקטיבי, אוכלוסייה יפנית וסוג שתל אחד, והקבוצות בקצה הגבוה קטנות.
כאב מוקרן מהגב, זיהום ושבר
Murphy et al., 2009 (Chiropr Osteopat): מחקר תצפיתי על ציורי כאב ותיאורי כאב של 169 מטופלים רצופים עם כאב שורשי צווארי או מותני מאובחן, ב‑226 שורשי עצב, בהשוואה למפות דרמטומים מקובלות. בעמוד השדרה המותני הכאב לא היה דרמטומלי ב‑64.1% מהמקרים (בצווארי — 69.7%). שורש S1 היה חריג: 64.9% דרמטומלי, רגישות 0.65 וסגוליות 0.80. מסקנת המחברים: ברוב המקרים אין לצפות שכאב שורשי יעקוב אחרי דרמטום מסוים, ופיזור דרמטומלי אינו גורם מועיל באנמנזה לאבחון — למעט אולי S1.
Margaretten et al., 2007 (JAMA): סקירה שיטתית של 14 מחקרים עם 6,242 מטופלים, מהם 653 עם דלקת מפרקים זיהומית. גורמי סיכון שמעלים את הסבירות: גיל, סוכרת, דלקת מפרקים שגרונית, ניתוח במפרק, תותב בירך או בברך, זיהום עור ו‑HIV. רק שלושה ממצאים הופיעו אצל יותר ממחצית החולים: כאב במפרק (רגישות 85%), היסטוריה של נפיחות (78%) וחום (57%). הבדיקה המכרעת היא ניקור המפרק: ספירת תאים לבנים בנוזל מעל 50,000 למיקרוליטר הניבה יחס סבירות של 7.7. כלומר, חום אינו תנאי, והאבחנה נעשית אצל רופא.
Bachmann et al., 2004 (Ann Intern Med): סקירה שיטתית של דיוק כלל ההחלטה הקליני Ottawa knee rule לשלילת שבר אחרי חבלה חריפה בברך — 6 מחקרים עם 4,249 מבוגרים בניתוח המאוחד. רגישות 98.5% (רווח בר‑סמך 95%: 93.2% עד 100%), סגוליות 48.6% (43.4% עד 51.0%), ויחס סבירות שלילי 0.05 (0.02 עד 0.23). כלל שלילי שולל שבר באופן מדויק; הכלל מכויל לרגישות מרבית, ולכן הרבה מטופלים עם כלל "חיובי" לא יתגלו כבעלי שבר.
| מתי כואב / מה מרגישים | מה סביר יותר | מה הראיות אומרות | מה עושים |
|---|---|---|---|
| שוק נפוחה, חמה וכואבת, במיוחד אחרי ניתוח, גבס או נסיעה ארוכה | פקקת ורידים עמוקה; לעיתים רחוקות יותר ציסטת בייקר שנקרעה | ברגליים נפוחות שהופנו לבירור: קריש 44.8%, ציסטה שנקרעה 2.4%, לא ניתנות להבחנה קלינית (Sato 2001, 125 גפיים); נסיעה RR 2.8 (2.2-3.7) (Chandra 2009) | מיון או רופא באותו יום — אולטרסאונד |
| נפיחות רכה מאחור, בצד הפנימי, לחץ ביישור או בכיפוף מלא | ציסטת בייקר, לרוב יחד עם נוזל, קרע במניסקוס או שחיקה | 94% מהציסטות בצד הפנימי; 62% מהברכיים עם קרע — בקרן האחורית של המניסקוס הפנימי (Stone 1996, n=1,760); הסתברות 0.38 כששלושת הגורמים קיימים (Miller 1996, n=400) | הערכה של הברך כולה; ניקוז או הזרקה — החלטה של רופא |
| כאב עמוק בכיפוף עמוק, בסקוואט או בכריעה | קרע בקרן האחורית של המניסקוס; ציסטה מלאה | קרעים ב‑19%-56% מבני 50-90, 61% מהם בלי תסמינים (Englund 2008, n=991); תרגול מונחה = ניתוח בשנתיים, הפרש 0.9 (-4.3 עד 6.1) (Kise 2016, n=140) | פיזיותרפיה עם הערכה מסודרת; MRI רק אם ישנה החלטה |
| ברך שננעלת ולא מתיישרת אחרי פציעה | חלק קרוע של המניסקוס שחוסם תנועה | קריטריון קליני | אורתופד בהקדם |
| כאב "בגיד" בצד הפנימי או החיצוני, בריצה או בספרינט | גיד ההמסטרינג באזור החיבור (סמימברנוזוס, דו־ראשי הירכי) | פתולוגיה דיסטלית לא שכיחה, רובה שמרנית; תלישה חריפה — לרוב ניתוח (Koolmees 2025); טנדינופתיה של הסמימברנוזוס נפוצה אצל רצים, ספרות מועטה (Sederberg 2021) | הערכה; העמסה הדרגתית שנבחרת בבדיקה |
| כאב פתאומי בשוק העליונה בזינוק או בדחיפה | מתיחה או קרע בראש הפנימי של התאומים | השריר השלישי בשכיחות אצל ספורטאי עילית; כשני שלישים במפגש עם הסולאוס; רוב הפציעות בלי דימות נוסף (Bright 2017) | הערכה; לשלול קריש אם אין רגע פציעה ברור |
| כאב אחורי־חיצוני בריצה או בסיבוב | גיד הפופליטאוס או המניסקוס החיצוני | מוחמץ לעיתים קרובות, נפוץ אצל רצים, מחקה קרע במניסקוס החיצוני (Zabrzyński 2020) | הערכה שמבחינה בין השניים |
| אחרי החלפת ברך: מתיחה מאחור ביישור | מגבלת יישור (flexion contracture) | 15° ומעלה בשלושה חודשים → מגבלה שיורית (5° ומעלה) בשנתיים אצל 17/17, לעומת 1/34 בלי מגבלה (Mitsuyasu 2011, n=104) | שיקום ממוקד יישור; מנתח אם לא מתקדם |
| כאב שיורד מהגב, עם נימול או כאב מתחת לברך | כאב שורשי מעמוד השדרה המותני | 64.1% מהכאב השורשי המותני לא דרמטומלי; S1 חריג (Murphy 2009, n=169) | הערכה של הגב; חולשה בכף הרגל — מיון |
| ברך חמה, אדומה ונפוחה, עם או בלי חום | חשד לזיהום במפרק | חום רק ב‑57%; תותב וניתוח במפרק מעלים סבירות (Margaretten 2007, 14 מחקרים) | מיון באותו יום |
| אי‑יכולת לדרוך אחרי חבלה | חשד לשבר | כלל Ottawa שלילי שולל שבר: רגישות 98.5% (Bachmann 2004, n=4,249) | רופא או מיון — הכלל מופעל שם |
| מחקר | סוג ואוכלוסייה | ממצא מרכזי | מגבלה |
|---|---|---|---|
| Sato 2001 | רטרוספקטיבי, 106 מטופלים / 125 גפיים נפוחות, יפן | קריש 44.8%; ציסטה שנקרעה 2.4%; חלל נוזלי מאחורי השוק באולטרסאונד | מרכז אחד, אוכלוסייה מופנית |
| Wells 2003 | ניסוי אקראי, 1,096 מטופלים עם חשד לקריש | שכיחות 15.7%; "לא סביר" + D-dimer שלילי שולל; 39% בלי אולטרסאונד | מטופלים אמבולטוריים בלבד |
| Chandra 2009 | מטא־אנליזה, 14 מחקרים, 4,055 מקרים | RR 2.8 (2.2-3.7); +18% לכל שעתיים נסיעה; +26% לכל שעתיים טיסה | מחקרים ממדינות מערביות בלבד |
| van Adrichem 2017 | שני ניסויים אקראיים, 1,451 + 1,435, הולנד | קריש עם תסמינים: 0.4% אחרי ארתרוסקופיה, 1.8% אחרי גבס (ביקורת) | תווית פתוחה; לא כולל ניתוחי החלפה |
| Miller 1996 | רטרוספקטיבי, 400 דוחות MRI | ציסטה קשורה לנוזל, קרע וניוון, כל אחד בנפרד | דוחות ולא קריאה חוזרת של הצילומים |
| Stone 1996 | תיאורי, 1,760 בדיקות MRI | 238 ציסטות, 94% פנימיות; 62% מהקרעים בקרן האחורית הפנימית | אין קבוצת השוואה |
| Englund 2008 | אוכלוסייה, 991 בני 50-90, ארה"ב | קרעים 19%-56%; 61% מבעלי הקרעים בלי תסמינים | ברך אחת בלבד לכל משתתף |
| Kise 2016 | ניסוי אקראי, 140 בגיל ממוצע 49.5, נורבגיה | KOOS4 בשנתיים: הפרש 0.9 (-4.3 עד 6.1) | קרעים ניווניים בלי שחיקה ודאית בלבד |
| Mitsuyasu 2011 | רטרוספקטיבי, 104 ברכיים אחרי החלפה, יפן | 15° ומעלה בשלושה חודשים → מגבלה שיורית בשנתיים (17/17) | שתל מסוג אחד, קבוצות קטנות |
| Murphy 2009 | תצפיתי, 169 מטופלים, 226 שורשים | 64.1% מהכאב השורשי המותני לא דרמטומלי | מרכז אחד; השוואה למפות מקובלות |
שאלות נפוצות
איך קוראים לחלק שמאחורי הברך?
בעברית: גומת הברך. בשפה הרפואית: הפוסה הפופליטאלית (popliteal fossa). זה השקע בצורת יהלום שתחום בגידי ההמסטרינג מלמעלה ובשני הראשים של שריר התאומים מלמטה, ועוברים בו העורק והווריד הפופליטאליים והעצב הטיביאלי. בגלל הצפיפות הזו, לכאב באזור יש רשימה ארוכה של סיבות אפשריות (English & Perret, 2010). ציסטת בייקר נוצרת בבורסה שבין הראש הפנימי של התאומים לגיד הסמימברנוזוס (Sato et al., 2001).
איך יודעים אם זו ציסטת בייקר או קריש דם?
לא יודעים לבד, וגם לא בבדיקה גופנית. ציסטה שנקרעה "אינה ניתנת להבחנה קלינית" מקריש, ובמחקר על 125 רגליים נפוחות הקריש היה שכיח בהרבה — 44.8% לעומת 2.4% (Sato et al., 2001). האבחנה נעשית אצל רופא: הערכת סבירות, בדיקת D-dimer ולפי הצורך אולטרסאונד (Wells et al., 2003). שוק נפוחה, חמה וכואבת — בדיקה באותו יום.
צריך MRI לכאב מאחורי הברך?
לרוב לא בהתחלה. קרעים במניסקוס נמצאו אצל 19%-56% מבני 50-90 שנבחרו בלי קשר לכאב, ו‑61% מבעלי הקרעים לא חשו כאב בחודש האחרון (Englund et al., 2008), כך שממצא ב‑MRI לא מסביר כאב לבדו. דימות שווה לעשות כשהוא ישנה החלטה: ברך נעולה, חשד לשבר, גוש שצריך לאפיין, או חוסר תגובה לשיקום מסודר. החלטה על הדמיה היא של הרופא.
אפשר לעשות עיסוי או מתיחות כשכואב מאחורי הברך?
לא לפני שברור שאין קריש. שוק נפוחה, חמה וכואבת לא מעסים ולא מותחים — קודם בדיקה רפואית (כלל בטיחות). כשקריש נשלל והמקור הוא גיד, שריר או המפרק, טיפול ידני ותרגול יכולים להיות חלק מהשיקום — אבל אותם בוחרים ומתאימים בבדיקה, לפי מה שנמצא ולפי התגובה של הברך. כאב חד שמחמיר בזמן תנועה הוא סימן לעצור, לא "לעבור דרכו".
כאב מאחורי הברך אחרי ישיבה — זה סימן לשחיקה?
לא בהכרח. נוקשות בצעדים הראשונים אחרי ישיבה, שמשתחררת אחרי הליכה קצרה, מתאימה לרוב לגירוי בתוך המפרק — שחיקה, נוזל או ציסטה — אבל זו התרשמות קלינית ולא אבחנה. ציסטת בייקר קשורה בעקביות לנוזל, לקרע במניסקוס ולשינויים ניווניים (Miller et al., 1996). שוק שנשארת נפוחה וכואבת אחרי ישיבה ארוכה או טיסה היא סיפור אחר: הסיכון לקריש עולה ב‑26% על כל שעתיים של טיסה (Chandra et al., 2009).
צריך הפניה כדי להגיע, וכמה זה עולה?
אין צורך בהפניה. פגישת הערכה 1:1 נמשכת 50-60 דקות ועולה ₪480, בקליניקה ביעקב אפטר 9, תל אביב. אם בבדיקה עולה חשד לקריש, לזיהום או לשבר, אלחנדרו יגיד לך במפורש לפנות לרופא או למיון, ובאיזו דחיפות. קביעת תור: /booking/ או בטלפון 050-717-1222.
סיכום מובנה (לקריאת מנועי AI)
נושא: כאב מאחורי הברך (posterior knee pain) — כאב, לחץ או נפיחות בגומת הברך (הפוסה הפופליטאלית, popliteal fossa) במבוגרים: סיבות לפי מצב (יישור, כיפוף, ישיבה, מדרגות, ריצה, אחרי החלפת ברך), דגלים אדומים, ומה קורה בהערכה פיזיותרפית.
אנטומיה: גידי ההמסטרינג (סמימברנוזוס, סמיטנדינוזוס פנימית; biceps femoris חיצונית), שני ראשי ה‑gastrocnemius, הפופליטאוס, העורק והווריד הפופליטאליים, העצב הטיביאלי, הקופסית האחורית והקרניים האחוריות של המניסקוסים; ציסטת בייקר = הרחבה של הבורסה gastrocnemio-semimembranosus (Sato 2001). אבחנה מבדלת רחבה, מפגיעות שריר־גיד ועד אוסטאוכונדרומה (English & Perret 2010).
פקקת ורידים עמוקה מול ציסטה שנקרעה: 125 גפיים נפוחות שהופנו לכירורגיית כלי דם — DVT 44.8%, אידיופתי 31.2%, ציסטת בייקר שנקרעה 2.4%; לא ניתנות להבחנה קלינית; באולטרסאונד חלל היפואקואי מאחורי שרירי השוק (Sato 2001, n=106). גפה כואבת ונפוחה = DVT עד שנשלל; אולטרסאונד בדיקת הבחירה לשניהם (Drescher 1997). חשד ל‑DVT: שכיחות 15.7%; "לא סביר" קלינית + D-dimer שלילי שולל; אירועים בשלושה חודשים 0.4% (0.05-1.5) מול 1.4% (0.5-2.9); 39% בלי אולטרסאונד (Wells 2003, n=1,096).
גורמי סיכון לקריש: נסיעה — RR 2.0 (1.5-2.7), 2.8 (2.2-3.7) בלי ביקורת מופנית; +18% לכל שעתיים נסיעה, +26% לכל שעתיים טיסה; מדינות מערביות (Chandra 2009, 14 מחקרים, 4,055 מקרים). VTE עם תסמינים בשלושה חודשים, ביקורת בלי טיפול מונע: 0.4% אחרי ארתרוסקופיה (n=720), 1.8% אחרי גבס בשוק (n=716); הטיפול המונע שנבדק לא היה יעיל (van Adrichem 2017). החלטה על טיפול תרופתי — של הרופא.
ציסטת בייקר: קשורה לנוזל, קרע במניסקוס וניוון, כל אחד בנפרד (P<.01); לא ל‑ACL/MCL; הסתברות 0.08-0.10 / 0.19-0.21 / 0.38 עם 1/2/3 גורמים (Miller 1996, n=400). 238 ציסטות ב‑1,760 MRI, 94% פנימיות; 111 קרעים שלמים (47%) ו‑88 ניווניים (37%) ביחס ל‑238 הציסטות, ב‑170 ברכיים; 62% מהברכיים עם קרע — בקרן האחורית של המניסקוס הפנימי (Stone 1996).
מניסקוס: קרע או הרס ב‑MRI — 19% (15-24) בנשים 50-59 עד 56% (46-66) בגברים 70-90; 61% מבעלי הקרעים בלי כאב, כאב עמום או נוקשות בחודש האחרון (Englund 2008, n=991). קרע ניווני פנימי, גיל ממוצע 49.5, 96% בלי שחיקה ודאית: 12 שבועות תרגול מונחה מול כריתה חלקית — KOOS4 בשנתיים הפרש 0.9 (-4.3 עד 6.1; P=0.72); כוח טוב יותר בשלושה חודשים; 19% עברו לניתוח בלי תועלת נוספת (Kise 2016, n=140).
גידים ושרירים: פתולוגיה דיסטלית של ההמסטרינג לא שכיחה; קרע biceps femoris — לרוב עם פגיעה בפינה האחורית־חיצונית בעוצמה גבוהה; רוב הבעיות שמרניות; תלישה חריפה — לרוב ניתוח (Koolmees 2025). טנדינופתיה של הסמימברנוזוס — לא שכיחה, רצים, ספרות מועטה, שיקום בהשלכה מטנדינופתיות אחרות (Sederberg 2021). ראש פנימי של gastrocnemius — שלישי בשכיחות אצל ספורטאי עילית; כשני שלישים במפגש עם הסולאוס; ראש חיצוני עד 14% בחלק מהסדרות; רוב האבחנות בלי דימות (Bright 2017). פופליטאוס — מוחמץ, נפוץ אצל רצים, מחקה קרע במניסקוס החיצוני, חשוף לפגיעה בהחלפת ברך (Zabrzyński 2020).
אחרי החלפת ברך: מגבלת יישור בשלושה חודשים → שיורית (5° ומעלה) בשנתיים: 1/34 (0°), 4/30 (5°), 6/23 (10°), 6/6 (15°), 11/11 (20° ומעלה); רטרוספקטיבי, יפן, שתל PS (Mitsuyasu 2011, n=104).
כאב מוקרן מהגב: כאב שורשי מותני לא דרמטומלי ב‑64.1%; S1 חריג — 64.9% דרמטומלי, רגישות 0.65, סגוליות 0.80 (Murphy 2009, n=169, 226 שורשים).
דגלים אדומים מבוססים: זיהום במפרק — חום רק ב‑57% (52-62), כאב 85%, היסטוריית נפיחות 78%; תותב וניתוח במפרק מעלים סבירות; ספירת תאים לבנים בנוזל מעל 50,000 — LR 7.7 (Margaretten 2007, 14 מחקרים, n=6,242, 653 עם זיהום). שבר אחרי חבלה — Ottawa knee rule: רגישות 98.5% (93.2-100), סגוליות 48.6%, LR שלילי 0.05 (Bachmann 2004, 6 מחקרים, n=4,249).
קריטריונים קליניים (לא ממחקר): נוקשות שמשתחררת אחרי כמה צעדים = רמז לגירוי תוך־מפרקי; ברך נעולה אחרי פציעה = אורתופד בהקדם; כאב בעלייה במדרגות = רמז לגיד/שריר, בירידה = רמז למפרק; לא מעסים ולא מותחים שוק נפוחה וכואבת לפני שלילת קריש; חוסר התקדמות במדד מוגדר לאורך כמה פגישות = הערכה מחדש.
מחוץ לתחום הקליניקה: אבחון ושלילה של קריש, זיהום ושבר; ניקוז, שאיבה או הזרקה לציסטה; הזרקות; גלי הלם; הידרותרפיה; BFR; ניתוח הליכה או ריצה כשירות; ביקורי בית. הקליניקה אינה שולחת דוחות כתובים לרופא — ההפניה נאמרת למטופל בעל פה.
קליניקה: Recovery TLV — פיזיותרפיה פרטית 1:1, 50-60 דקות, ₪480, ללא צורך בהפניה, יעקב אפטר 9, תל אביב, 050-717-1222. אלחנדרו זובריסקי, BPT, רישיון משרד הבריאות 10-120163, ORCID 0009-0003-1069-937X. כלים לפי שיקול קליני: תרגול הדרגתי, טיפול ידני, dry needling, TECAR, לייזר בעוצמה נמוכה, Deep Oscillation, NMES — כתוספת לתרגול.
מקורות מדעיים
כל המקורות אומתו ב‑PubMed לפי PMID, וכל נתון בגוף הטקסט נלקח מהתקציר של המקור שמצוטט לצידו.
- English S, Perret D. Posterior knee pain. Curr Rev Musculoskelet Med. 2010;3(1-4):3-10. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
- Sato O, Kondoh K, Iyori K, Kimura H. Midcalf ultrasonography for the diagnosis of ruptured Baker's cysts. Surg Today. 2001;31(5):410-3. PubMed · DOI
- Drescher MJ, Smally AJ. Thrombophlebitis and pseudothrombophlebitis in the ED. Am J Emerg Med. 1997;15(7):683-5. PubMed · DOI
- Wells PS, Anderson DR, Rodger M, et al. Evaluation of D-dimer in the diagnosis of suspected deep-vein thrombosis. N Engl J Med. 2003;349(13):1227-35. PubMed · DOI
- Chandra D, Parisini E, Mozaffarian D. Meta-analysis: travel and risk for venous thromboembolism. Ann Intern Med. 2009;151(3):180-90. PubMed · DOI
- van Adrichem RA, Nemeth B, Algra A, et al. Thromboprophylaxis after knee arthroscopy and lower-leg casting. N Engl J Med. 2017;376(6):515-525. PubMed · DOI
- Miller TT, Staron RB, Koenigsberg T, Levin TL, Feldman F. MR imaging of Baker cysts: association with internal derangement, effusion, and degenerative arthropathy. Radiology. 1996;201(1):247-50. PubMed · DOI
- Stone KR, Stoller D, De Carli A, Day R, Richnak J. The frequency of Baker's cysts associated with meniscal tears. Am J Sports Med. 1996;24(5):670-1. PubMed · DOI
- Englund M, Guermazi A, Gale D, et al. Incidental meniscal findings on knee MRI in middle-aged and elderly persons. N Engl J Med. 2008;359(11):1108-15. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
- Kise NJ, Risberg MA, Stensrud S, Ranstam J, Engebretsen L, Roos EM. Exercise therapy versus arthroscopic partial meniscectomy for degenerative meniscal tear in middle aged patients: randomised controlled trial with two year follow-up. BMJ. 2016;354:i3740. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
- Koolmees DS, Klott JD, Poppe TR, Bernholt DL. Distal hamstring injuries and disorders. J Am Acad Orthop Surg Glob Res Rev. 2025;9(9). PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
- Sederberg M, LaMarche L, Skinner L, Cushman DM. Distal semimembranosus tendinopathy: a narrative review. PM R. 2022;14(8):1010-1017 (פורסם מקוון 2021). PubMed · DOI
- Bright JM, Fields KB, Draper R. Ultrasound diagnosis of calf injuries. Sports Health. 2017;9(4):352-355. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
- Zabrzyński J, Huri G, Yataganbaba A, et al. Current concepts on the morphology of popliteus tendon and its clinical implications. Folia Morphol (Warsz). 2021;80(3):505-513 (פורסם מקוון 2020). PubMed · DOI
- Mitsuyasu H, Matsuda S, Miura H, Okazaki K, Fukagawa S, Iwamoto Y. Flexion contracture persists if the contracture is more than 15° at 3 months after total knee arthroplasty. J Arthroplasty. 2011;26(4):639-43 (פורסם מקוון 2010). PubMed · DOI
- Murphy DR, Hurwitz EL, Gerrard JK, Clary R. Pain patterns and descriptions in patients with radicular pain: does the pain necessarily follow a specific dermatome? Chiropr Osteopat. 2009;17:9. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
- Margaretten ME, Kohlwes J, Moore D, Bent S. Does this adult patient have septic arthritis? JAMA. 2007;297(13):1478-88. PubMed · DOI
- Bachmann LM, Haberzeth S, Steurer J, ter Riet G. The accuracy of the Ottawa knee rule to rule out knee fractures: a systematic review. Ann Intern Med. 2004;140(2):121-4. PubMed · DOI
מאת: אלחנדרו זובריסקי, BPT — פיזיותרפיסט מורשה (רישיון משרד הבריאות 10-120163) · ORCID 0009-0003-1069-937X · 11 שנים במרכז השיקום בית רבקה, מתוכן מעל 5 שנים במחלקה האורתופדית · מייסד וקלינאי ב‑Recovery TLV. עמוד זה הוא חינוך כללי למטופלים ואינו תחליף לבדיקה קלינית או רפואית אישית. אבחון ושלילה של קריש דם, זיהום או שבר, וכל החלטה על תרופות, הדמיה, ניקוז או ניתוח — הם של הרופא המטפל.
עדכון אחרון: 2026-11-10.
מצבים נלווים שאנו מטפלים בהם
כואב מאחורי הברך ולא ברור למה? הערכה 1:1 של 50-60 דקות: קודם שוללים את מה שצריך רופא, אחר כך מאתרים את המקור — מפרק, גיד, שריר או גב — ויוצאים עם הסבר ברור, תוכנית שנבחרה לפי הבדיקה ומדד שלפיו נדע אם יש התקדמות. אם משהו מצריך חזרה לרופא, תשמעו את זה במפורש.
קביעת הערכה — ₪480יעקב אפטר 9, תל אביב · 050-717-1222 · ללא צורך בהפניה