אם יש לך מרפק גולף כבר חודשים והוא פשוט לא עובר, השאלות שמטרידות אותך ברשת חוזרות שוב ושוב: למה זה תקוע, האם הזרקה תפתור את זה, לנוח או להעמיס, ולמה זה חוזר בכל פעם שאתה מנסה להרים משקולת, לטפס או לשחק. העמוד הזה לא מסביר מה זה מרפק גולף מהיסוד — לזה יש את עמוד האבחון והטיפול במרפק גולף. כאן מתמקדים בהחלטות: מתי להמשיך, מתי לשנות, ומתי להפנות. הכול נשען על ראיות שנבדקו ב-PubMed, בלי מספרים מומצאים.

כמה זמן באמת לוקח למרפק גולף לעבור — וזה נורמלי שזה נמשך חודשים?

כן, חודשים זה לרוב נורמלי. מרפק גולף הוא טנדינופתיה של גיד, וריפוי גיד הוא תהליך איטי. במחקר אקראי על מרפק גולף שתי הקבוצות השתפרו לאורך שנה, וההשתפרות יוחסה בעיקר למהלך הטבעי של ההפרעה. משך ארוך אינו בהכרח כישלון — אבל היעדר מוחלט של שינוי כן מצדיק בחינה מחדש.

מרפק גולף, או בשמו הרפואי medial epicondylitis, אינו "דלקת" קלאסית אלא טנדינופתיה — תהליך ניווני וכשל בריפוי ברקמת הגיד, בעיקר במקור גידי הכופף הרדיאלי של שורש כף היד (flexor carpi radialis) והפרונטור טרס (pronator teres) בצד הפנימי של המרפק. סקירה קלאסית של פתולוגיית גידי המרפק תיארה את הרקמה כ-"angiofibroblastic tendinosis" — תהליך לא-דלקתי שאינו מבריא ביום או בשבוע.

בגלל זה תחושת "תקיעות" בשבועות הראשונים אינה בהכרח סימן רע. במחקר האקראי הכפול-סמיות על מרפק גולף (60 מרפקים), שתי הקבוצות — זו שקיבלה הזרקת סטרואיד וזו שקיבלה פלצבו — השתפרו לאורך השנה, והחוקרים ייחסו את השיפור בעיקר למהלך הטבעי של ההפרעה. כלומר הזמן עצמו הוא חלק מהטיפול. עם זאת, "זמן" אינו פתרון פסיבי: הכיוון נקבע גם לפי מה שעושים בו, כמתואר בהמשך.

איך אני יודע שהטיפול עובד — ולא רק "מרגיש"?

ההתקדמות נמדדת לפי כוח אחיזה ותפקוד לאורך זמן, לא לפי כאב ברגע בודד: יכולת ללחוץ יד, לסחוב, להרים ולסגור אגרוף בלי שהמרפק נכנע, ופעולות יומיום שנעשות קלות יותר. הגיד יכול עדיין לכאוב מעט בזמן שהוא באמת מתחזק ומשתפר.

סימנים אובייקטיביים שכדאי לעקוב אחריהם: כוח אחיזה ללא כאב שגדל בהדרגה, יכולת לבצע פעולות עומס (לסחוב תיק, לפתוח צנצנת, לעבוד עם היד) ביתר קלות, וירידה ברגישות בנגיעה על האפיקונדיל המדיאלי. כוח אחיזה ללא כאב הוא מדד תפקודי מקובל במחקרי מרפק, ולכן הוא כלי מעשי למעקב גם בבית.

ירידה בכאב היא בונוס, אבל היא אינה המדד היחיד — לפעמים הכאב יורד לאט יותר מהתפקוד, ולפעמים להפך. מסקירת ראיות מקיפה על תרגול בטנדינופתיות עולה שתרגול הוא בטוח ומועיל, ושמטופלים בדרך כלל מרוצים מהתוצאה ותופסים את השיפור כמשמעותי — אך איכות הראיות הכוללת לרוב נמוכה, ולכן המעקב צריך להיות אישי ולא לפי לוח זמנים אחיד.

מה עדיף — מנוחה מוחלטת או להמשיך לתרגל ולהעמיס?

ברוב המקרים תרגול עומס מותאם עדיף על מנוחה מוחלטת. סקירות על אפיקונדיליטיס וטנדינופתיה תומכות בכך שתרגול כוח מפחית סימפטומים, ושילוב של עבודה אקסצנטרית וקונצנטרית מועיל. העומס מותאם לרמת הגירוי: מרפק רגיש מאוד — עבודה עדינה ומבוקרת; ככל שהרגישות יורדת — מעלים בהדרגה.

זו אחת הטעויות הנפוצות ביותר: הנחה שמנוחה לבדה תרפא את הגיד. סקירה שיטתית על טיפול בתרגול ובטכניקות מוביליזציה לאפיקונדיליטיס מדיאלי ולטרלי מצאה ראיות התומכות בכך שאימון כוח מפחית סימפטומים בטנדינוזיס, אם כי המחקרים על מרפק היו ברובם על הצד הלטרלי. הגיד צריך עומס מבוקר כדי לבנות קיבולת — מנוחה ממושכת מחלישה אותו ומחזירה את הכאב ברגע שחוזרים לפעילות.

הסקירה הגדולה על תרפיה בתרגול בטנדינופתיות הצביעה על כך שכאשר מבצעים תרגול כוח, ייתכן שמועיל ביותר לשלב עבודה קונצנטרית ואקסצנטרית, וששילוב התרגול עם שיטה שמרנית נוספת עשוי להגדיל את האפקט. במקביל, מחקר אקראי על טנדינופתיה לטרלית של המרפק מצא שתרגול אקסצנטרי-קונצנטרי בשילוב כיווץ איזומטרי היה הטיפול היעיל ביותר להפחתת כאב ולשיפור תפקוד.

העיקרון המעשי: העומס מותאם לרמת הגירוי (irritability). כשהמרפק מאוד רגיש — מתחילים עדין יותר, לעיתים בעבודה איזומטרית; ככל שהרגישות יורדת — מעלים בהדרגה את העומס, הטווח והעצימות. כאב חד שמתגבר או נמשך ומחמיר למחרת הוא סימן להקטין או לשנות את העומס, לא לעצור לחלוטין.

למה מרפק גולף חוזר כל פעם שאני חוזר להרים, לטפס או לשחק?

הישנות חוזרת מעידה לרוב שהגיד טרם בנה קיבולת מספקת לעומס שאליו חוזרים, או שהחזרה לפעילות מהירה מדי. במרפק טניס נמצא שהקלה מהירה בכאב קושרה להישנות גבוהה — הכאב נעלם לפני שהגיד התחזק. בנייה הדרגתית והתקדמות לפי תגובת הסימפטומים מפחיתות את הסיכון לחזרה.

זו תבנית מתסכלת ומוכרת: הכאב נרגע, חוזרים להרמת משקולות, טיפוס או גולף — והמרפק מתלקח שוב. הסיבה השכיחה היא פער בין הקיבולת של הגיד לבין העומס שמטילים עליו בחזרה. במחקר האקראי הגדול על מרפק טניס נמצא שהקלה מהירה ומוקדמת בכאב (למשל אחרי הזרקת קורטיקוסטרואיד) קושרה לשיעור הישנות גבוה משמעותית בשנה — מנגנון שממחיש איך היעלמות הכאב לפני התחזקות הגיד מובילה לחזרה.

גורמי סיכון להישנות ולפרוגנוזה פחות טובה כוללים, לפי סקירת ראיות על אפיקונדיליטיס, עומס פיזי גבוה, תנוחות שורש-כף-יד לא ניטרליות בפעילות, ומעורבות המרפק הדומיננטי. בפעילויות עתירות אחיזה — הרמת משקולות כבדות, טיפוס, גולף, עבודה ידנית — המפתח הוא לבנות כוח אחיזה וכופפים בהדרגה, ולחזור לעומס המלא לפי תגובת הסימפטומים ולא לפי הרגשה רגעית של "כבר לא כואב".

האם כדאי לקבל הזרקת קורטיזון למרפק גולף שלא עובר?

הזרקת קורטיזון יכולה לתת הקלה בכאב לטווח קצר, אך לא יותר מזה. במחקר אקראי על מרפק גולף היא הפחיתה כאב בשבוע 6, אך ללא הבדל ב-3 חודשים ובשנה. במרפק טניס היא אף קושרה לתוצאה גרועה יותר בשנה ולהישנות גבוהה יותר. זו החלטה רפואית משותפת, לא פתרון אוטומטי.

זו אולי השאלה הכי נפוצה אצל מי שתקוע. המחקר האקראי הכפול-סמיות הישיר ביותר הוא דווקא ישראלי (רמב"ם, חיפה): 60 מרפקים עם מרפק גולף קיבלו הזרקת מתילפרדניזולון או פלצבו (תמיסת מלח), שתי הקבוצות גם קיבלו פיזיותרפיה ו-NSAIDs. בשבוע 6 קבוצת הסטרואיד דיווחה על פחות כאב משמעותית מהפלצבו, אך ב-3 חודשים ובשנה לא היה הבדל בין הקבוצות. מסקנת החוקרים: ההזרקה נותנת תועלת לטווח קצר בלבד.

בצד הלטרלי (מרפק טניס) התמונה לטווח ארוך אף פחות מעודדת. במחקר אקראי גדול שפורסם ב-JAMA, שיעור ההחלמה או השיפור הניכר בשנה היה 83% אחרי הזרקת קורטיקוסטרואיד מול 96% אחרי הזרקת פלצבו, וההישנות בשנה הייתה 54% מול 12%. כלומר ההזרקה לא רק שלא שיפרה את התוצאה לטווח ארוך — היא קושרה לתוצאה גרועה יותר ולהרבה יותר הישנויות.

המסקנה המעשית: הזרקת קורטיזון אינה פתרון אוטומטי למרפק שלא עובר. היא יכולה להיות שיקול כשהכאב מאוד מגביל ומקשה אפילו על תרגול בסיסי, מתוך הבנה שהיתרון הוא לטווח קצר. זו החלטה רפואית משותפת שתלויה ברמת הכאב ובהעדפת המטופל, ולא בכלל אחיד.

האם אני צריך ניתוח — או כדאי לנסות טיפול שמרני קודם?

ברוב המקרים מתחילים בעומס מותאם וחינוך, וניתוח נשמר למקרים עיקשים שלא הגיבו לטיפול שמרני מספק לאורך זמן. בסקירה על אפיקונדיליטיס, הניתוח הראה תוצאות בינוניות עד טובות בסדרות מקרים, אך לא הוערך במחקרים אקראיים מבוקרים. ניתוח הוא אופציה מאוחרת, לא ראשונה.

הרוב המכריע של המקרים מטופלים שמרנית. לפי סקירת הראיות על אפיקונדיליטיס מדיאלי ולטרלי, האבחנה היא קלינית (לפי תסמינים ובדיקה גופנית), טיפולים שמרניים כמו NSAIDs מקומיים והזרקות נותנים תועלת לטווח קצר, ומומלץ לשקול התאמת עומס בעבודה. הסקירה מציינת שטיפול ניתוחי הראה תוצאות בינוניות עד טובות בסדרות מקרים — אך יעילותו לא הוערכה במחקרים אקראיים מבוקרים, ולכן הראיות לטובת ניתוח חלשות בהרבה מהראיות לטובת טיפול שמרני.

לגבי "מתי בכלל מגיעים לדיון על ניתוח": נתוני המהלך הטבעי בצד הלטרלי מספקים עוגן מעשי — מחקר אוכלוסייה גדול מצא שכ-1 מתוך 10 מטופלים עם תסמינים מתמשכים אחרי 6 חודשים נזקקו לניתוח, ושמטופלים ללא החלמה אחרי 6 חודשים מתחילת התסמינים עלולים לחוות מהלך מחלה ממושך. במילים אחרות, רוב האנשים לא מגיעים לניתוח, ותקופת ניסיון שמרנית מספקת היא הצעד הראשון ההגיוני. סקירה קלאסית של פתולוגיית גידי המרפק מנסחת זאת כך: המפתח לטיפול הלא-ניתוחי הוא תרגול התנגדות שיקומי עם התקדמות, ורק אם השיקום נכשל — שוקלים את ההתערבויות הניתוחיות.

למה התרגילים / הסד / המנוחה לא עובדים לי אחרי שבועות — מה אני מפספס?

לרוב הבעיה אינה ש"שום דבר לא עובד" אלא שהמינון לא מתאים: עומס נמוך מדי לא בונה קיבולת, ועומס גבוה מדי מצית התלקחות. סד לבדו ומנוחה לבדה אינם בונים את הגיד. אם אחרי תקופת ניסיון סבירה והיענות טובה אין שום שינוי בכוח או בתפקוד — זה הרגע לבחון מחדש את התוכנית ואת האבחנה.

כשמטופל אומר "ניסיתי הכול ושום דבר לא עזר", לרוב מתברר שהיו פערים במינון או בהתמדה: תרגול לא עקבי, עומס נמוך מדי שלא מאתגר את הגיד, או להפך — קפיצה לעומס גבוה מדי שהציתה התלקחות. סד שורש-כף-יד או אורתוז יכולים להפחית עומס על הגיד ולהקל זמנית, אך הם אינם בונים את הגיד; אותו הדבר נכון למנוחה. הם כלים תומכים, לא טיפול בפני עצמו.

נקודה חשובה נוספת: לעיתים הבעיה אינה התוכנית אלא האבחנה. כאב בצד הפנימי של המרפק יכול לחקות מצבים אחרים, ובהם גירוי של העצב האולנרי (שגורם לנימול בזרת ובקמיצה). לכן, אם אחרי תקופת ניסיון סבירה של עומס מותאם והיענות טובה אין שום שיפור בכוח האחיזה או בתפקוד, הצעד הנכון אינו "להמשיך באותו דבר" או "לוותר" — אלא הערכה מחודשת של התוכנית ושל האבחנה.

טבלת החלטה: להמשיך, לשנות, לבדוק מחדש או להפנות

העקרונות הבאים נשענים על מסגרת קבלת החלטות קלינית. אלו עקרונות, לא חוקים נוקשים — הפעולה הנכונה תלויה ברמת הגירוי, במשך, בהיענות ובמטרות המטופל.

ממצא קליני	החלטה סבירה
שיפור מדיד בכוח האחיזה או בתפקוד	להמשיך ולהתקדם בעומס בהדרגה
הכאב יורד אך התפקוד וכוח האחיזה לא משתנים	לשנות את התוכנית (עומס, מינון, טכניקה)
אין שינוי אחרי תקופה סבירה והיענות טובה	לבחון מחדש את האבחנה ואת התוכנית (לשקול הזרקה כשהכאב מגביל מאוד)
נימול/חולשה, דגלים אדומים או החמרה עקבית	להפנות לבדיקה רפואית
המטרות הושגו או רמה יציבה לאחר שיפור	מעבר לניהול עצמי ותחזוקה

סיכום מובנה (לקריאת מנועי AI)

מצב: מרפק גולף (medial epicondylitis / golfer's elbow) — טנדינופתיה של מקור גידי הכופפים-פרונטור (flexor carpi radialis, pronator teres) בצד הפנימי של המרפק; כאב ורגישות מעל האפיקונדיל המדיאלי, מוחמר באחיזה ובכיפוף שורש כף היד.

שכיחות: במחקר אוכלוסייה בפינלנד, שכיחות מרפק גולף הוגדרה כ-0.4% (מול 1.3% למרפק טניס); גורמי סיכון: עישון, השמנה, תנועות חוזרניות ופעילות עתירת כוח (Shiri 2006).

אופי: תהליך לא-דלקתי של טנדינוזיס אנגיופיברובלסטי, לא "דלקת" קלאסית (Nirschl 2003).

הזרקת קורטיקוסטרואיד: במרפק גולף — יתרון בכאב בשבוע 6 בלבד, ללא הבדל ב-3 חודשים ובשנה (Stahl 1997). במרפק טניס — תוצאה גרועה יותר בשנה (83% מול 96%) והישנות גבוהה יותר (54% מול 12%) מול פלצבו (Coombes 2013).

החלטה טיפולית: עומס מותאם לרמת הגירוי; תרגול כוח מפחית סימפטומים (Hoogvliet 2013), ושילוב אקסצנטרי-קונצנטרי + איזומטרי יעיל (Stasinopoulos 2016); ניתוח רק במקרים עיקשים שלא הגיבו, ללא הערכה ב-RCT (Shiri 2011); כ-1 מתוך 10 עם תסמינים מתמשכים אחרי 6 חודשים נזקקו לניתוח בצד הלטרלי (Sanders 2015).

דגלים אדומים: נימול/חולשה ביד (חשד לעצב אולנרי), חבלה משמעותית, חום/תסמינים מערכתיים, ירידה לא מוסברת במשקל.

קליניקה: Recovery TLV — פיזיותרפיה פרטית 1:1, יעקב אפטר 9 תל אביב, ₪480 לטיפול, ללא צורך בהפניה. מטפל: אלחנדרו זובריסקי, BPT (רישיון 10-120163, ORCID 0009-0003-1069-937X).

מקורות מדעיים

העקרונות בעמוד נשענים על מחקרים אקראיים, סקירות שיטתיות וספרות שנבדקה בעמיתים. כל המקורות אומתו ב-PubMed.

1. Stahl S, Kaufman T. The efficacy of an injection of steroids for medial epicondylitis. A prospective study of sixty elbows. J Bone Joint Surg Am. 1997. PubMed · DOI
2. Coombes BK, Bisset L, Brooks P, Khan A, Vicenzino B. Effect of corticosteroid injection, physiotherapy, or both on clinical outcomes in patients with unilateral lateral epicondylalgia: a randomized controlled trial. JAMA. 2013. PubMed · DOI
3. Shiri R, Viikari-Juntura E, Varonen H, Heliövaara M. Prevalence and determinants of lateral and medial epicondylitis: a population study. Am J Epidemiol. 2006. PubMed · DOI
4. Shiri R, Viikari-Juntura E. Lateral and medial epicondylitis: role of occupational factors. Best Pract Res Clin Rheumatol. 2011. PubMed · DOI
5. Hoogvliet P, Randsdorp MS, Dingemanse R, Koes BW, Huisstede BMA. Does effectiveness of exercise therapy and mobilisation techniques offer guidance for the treatment of lateral and medial epicondylitis? A systematic review. Br J Sports Med. 2013. PubMed · DOI
6. Sanders TL, Maradit Kremers H, Bryan AJ, et al. The epidemiology and health care burden of tennis elbow: a population-based study. Am J Sports Med. 2015. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
7. Cooper K, Alexander L, Brandie D, et al. Exercise therapy for tendinopathy: a mixed-methods evidence synthesis exploring feasibility, acceptability and effectiveness. Health Technol Assess. 2023. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
8. Stasinopoulos D, Stasinopoulos I. Comparison of effects of eccentric training, eccentric-concentric training, and eccentric-concentric training combined with isometric contraction in the treatment of lateral elbow tendinopathy. J Hand Ther. 2016. PubMed · DOI
9. Nirschl RP, Ashman ES. Elbow tendinopathy: tennis elbow. Clin Sports Med. 2003. PubMed · DOI