למה כולם אומרים "בקע ספורטאים" אם אין שם בקע?

כי המונח נולד אצל מנתחים לפני שהיה קונצנזוס. ב-2014 פרסמה אגודת הבקעים הבריטית עמדת קונצנזוס שדחתה את המונחים "בקע ספורטאים" ו-"מפשעת הספורטאי" במפורש — "מכיוון שלא קיים שם בקע אמיתי" — והעדיפה את המונח inguinal disruption. אותה עמדה המליצה על גישה רב-תחומית שבה פיזיותרפיה מותאמת היא הטיפול ההתחלתי.

זה לא ויכוח סמנטי. כשקוראים למצב "בקע", המילה עצמה מכתיבה את המסלול: בקע הוא אבחנה כירורגית, ובקע מתקנים. אבל מה שנמצא בפועל אצל הספורטאים האלה אינו שק בקע שבולט דרך דופן הבטן. המשתתפים בקונצנזוס של 2014 תיארו הסכמה גורפת על מתח לא תקין באזור המפשעה, בעיקר סביב אזור החיבור של רצועת המפשעה, לעיתים עם קרעים קטנים בשריר האלכסוני החיצוני ובצקת ברקמות. זו תמונה של רקמה עמוסה, לא של חור בדופן.

והוויכוח עדיין פתוח. ב-2023 פרסמה קבוצת קונצנזוס איטלקית עדכון לטקסונומיה של כאב מפשעה בספורטאים שכלל, בין השאר, הגדרה קלינית ודימותית חדשה של "בקע ספורטאים" — והרחיבה את המיפוי ל-12 קטגוריות ו-67 פתולוגיות, לעומת 11 ו-63 בגרסה הקודמת. כשפאנל של 55 מומחים עדיין צריך להסכים מחדש על ההגדרה של מונח, זה אומר שהמונח לא מספיק מדויק כדי להיות טריגר להחלטה על ניתוח.

אם המומחים לא מסכימים על השם, מה כן מוסכם?

מוסכם שהסיווג נעשה לפי היסטוריה ובדיקה גופנית, לא לפי שם המצב. סקר Delphi ב-2015 שלח את אותם שני תיאורי מקרה ל-23 מומחים: עבור המקרה הראשון התקבלו 9 מונחים אבחנתיים שונים, עבור השני 11, ומדד ההסכמה היה 0.06 ו-0.002 (Weir et al., 2015). מאותה מצוקה בדיוק נולדה הסכמת דוחא.

הסכמת דוחא, שגובשה על ידי 24 מומחים מ-14 מדינות, לא מנסה לומר לכם איזו רקמה נקרעה. היא עושה משהו צנוע יותר ושימושי הרבה יותר: היא מחלקת את כאב המפשעה בספורטאים לשלוש כותרות-על — ישויות קליניות מוגדרות (אדוקטורים, איליופסואס, מפשעתי, ערווה), כאב הקשור למפרק הירך, ומקורות אחרים — על בסיס אנמנזה ובדיקה גופנית בלבד. הפירוט המלא של החלוקה הזו מופיע במדריך לזיהוי מקור הכאב ובעמוד על דירוג חומרה ומה עושים ב-72 השעות הראשונות, ואין טעם לחזור עליו כאן.

מה שכן חשוב לעניין שלנו: "בקע ספורטאים" אינו קטגוריה בהסכמת דוחא. הקטגוריה המקבילה נקראת כאב מפשעתי (inguinal-related) — כאב באזור תעלת המפשעה שמתעורר במישוש שלה ומחמיר במאמץ בטני, ללא בקע נמוש. ההבדל בין השמות הוא בדיוק ההבדל בין "יש לך בעיה מבנית שדורשת תיקון" לבין "יש לך אזור רגיש שצריך לקבוע מה מעמיס אותו". שתי המשמעויות שולחות אתכם למקומות שונים.

איך בכלל בודקים אם זה "כאב מפשעתי" ולא אדוקטורים?

בסוללת בדיקות, לא בבדיקה אחת. מחקר מ-2023 על 44 ספורטאים עם כאב מפשעה ממושך (61 צדדים סימפטומטיים) מצא שהבדיקה החיובית השכיחה ביותר בקבוצה שסווגה ככאב מפשעתי מוגדר הייתה כאב מוכר במישוש תעלת המפשעה תוך ביצוע ולסלווה — 79% מהמקרים (Heijboer et al., 2023). בדיקות התנגדות בטניות היו חיוביות רק ב-21% עד 49%.

אותו מחקר בדק גם דבר שמעטים מדווחים: האם שני בודקים שונים מגיעים לאותה תוצאה. התשובה מפוכחת. עבור מישוש התעלה ההסכמה בין בודקים הייתה סבירה עד בינונית, עבור הערכת מרקם הדופן האחורית היא הייתה כמעט אפסית, ועבור בדיקות ההתנגדות הבטניות נעה מסבירה ועד טובה. מסקנת המחברים נאמרה בפירוש: אין בדיקה קלינית אחת מושלמת.

המשמעות המעשית לספורטאי שיושב מול פיזיותרפיסט או מנתח: בדיקה חיובית אחת אינה אבחנה, ובדיקה שלילית אחת אינה שוללת. מה שכן בונה תמונה הוא צירוף של סיפור העומס (מה בדיוק מכאיב — בעיטה? האצה? שיעול? להרים את הרגל מהרצפה בשכיבה?), מיקום הכאב, סוללת הבדיקות, ובעיקר מה קורה לתמונה אחרי כמה שבועות של עומס מבוקר. אבחנה של כאב מפשעה ממושך היא לרוב תהליך, לא רגע.

למה כל כך הרבה פעמים מתברר שיש יותר ממקור אחד?

כי כל המבנים באזור נמשכים לאותה נקודה ונטענים באותן תנועות. במחקר שסיווג 100 ספורטאים לפי הסכמת דוחא, ב-44% נמצאו כמה גורמים במקביל; הכאב האדוקטורי היה השכיח (61%) והכאב הפוביאלי הנדיר (4%) (Taylor et al., 2018). ספורטאי עם שני מקורות פעילים לא ירגיש שני כאבים — הוא ירגיש כאב אחד.

העומס באזור הזה אינו זניח. במעקב פרוספקטיבי של 15 עונות אחרי 47 קבוצות מקצועניות באירופה, פציעות ירך ומפשעה היוו 1,812 מתוך 12,736 פציעות — 14% מכלל הפציעות עם אובדן ימי משחק. מתוכן, 63% היו אדוקטוריות. הנתון שמטריד באמת: אף שקצב הפציעות ירד מעט משנה לשנה, נטל הפציעה — כמות ימי ההיעדרות ל-1,000 שעות — לא השתפר לאורך 15 העונות.

למה זה רלוונטי להחלטה על ניתוח: אם יש שני מקורות פעילים ומטפלים כירורגית באחד מהם, השני נשאר. זו לא מסקנה ממחקר אלא היגיון קליני פשוט, אבל הוא מסביר חלק גדול מהסיפורים של "עשיתי ניתוח והכאב חזר אחרי חודשיים". לכן מיפוי מלא של התורמים — כולל אלה שאינם הבולטים ביותר — הוא תנאי מקדים להחלטה, לא הרחבה נחמדה שלה.

ה-MRI הראה בצקת או קרע — זה סוגר את העניין?

לא. במעקב דו-שנתי אחרי 102 ספורטאים בספורט מגע, בצקת במח העצם של הפוביס נמצאה ב-53% מהשחקנים עם כאב ממושך (8 מתוך 15) — וב-47% מהביקורות ללא כאב כלל (20 מתוך 43) (Paajanen et al., 2019). ההבדל לא היה מובהק (p=0.80). ממצא שקיים כמעט באותה שכיחות אצל מי שכואב ואצל מי שלא, אינו יכול לבדו להסביר את הכאב.

באותו מעקב, טנדינופתיה אדוקטורית ושינויים ניווניים בסימפיזה היו שכיחים פי שניים אצל השחקנים עם כאב — כלומר לא כל ממצא בדימות הוא רעש. עבודה מ-2024 שהשוותה 34 ספורטאים עם כאב מפשעה ממושך מול 51 ספורטאים ללא כאב חידדה את התמונה. חלק מהממצאים אכן היו שכיחים באופן מובהק יותר בקבוצה הסימפטומטית — בצקת תת-סחוסית בגוף עצם הערווה, קרע במפגש הקפסולה-אפונירוזה ובצקת ברקמה הרכה. אבל ממצאים אחרים, ובהם דורבנים בסימפיזה, בלט דיסק בסימפיזה וקרעי לברום, היו שכיחים מאוד בשתי הקבוצות. כלומר: יש ממצאים שמוסיפים מידע, ויש ממצאים שהם בעיקר רקע.

ויש עוד זווית, פרקטית יותר. מחקר פרוספקטיבי על 81 ספורטאים עם פגיעה אדוקטורית חדה בדק כמה כל שיטת בדיקה תורמת לחיזוי משך ההיעדרות: ההיסטוריה והבדיקה הקלינית הסבירו 63% עד 74% מהשונות בזמן החזרה לספורט, והוספת MRI הוסיפה בין 0% ל-7% בלבד. הדימות שימושי כשהוא עונה על שאלה ספציפית, כמו חשד לשבר מאמץ או לפגיעה בחיבור העצם-גיד. הוא הרבה פחות שימושי כשהוא נשלח כדי "לראות מה יש שם".

ניתוח מול שיקום פעיל — מה בדיוק אומרים המספרים?

שהראיות ההשוואתיות דלות ובאיכות נמוכה, ושצריך לומר את זה במילים האלה. סקירה שיטתית מ-2022 שחיפשה בדיוק את ההשוואה הזו איתרה 10 מחקרים ו-468 משתתפים: שבעה על טיפול שמרני, שניים על ניתוח, ואחד בלבד שהשווה ביניהם (Serafim et al., 2022). מסקנת המחברים: ייתכן שהמנותחים חוזרים מוקדם יותר — אך יש לשקול טיפול שמרני לפני שמחליטים על ניתוח.

המחקר היחיד שהשווה ישירות הוא RCT פיני מ-2011 על 60 ספורטאים עם כאב מפשעה כרוני וחשד ל"בקע ספורטאים", שחולקו אקראית לניתוח לפרוסקופי עם רשת או לטיפול לא ניתוחי. התוצאה בולטת: 27 מתוך 30 (90%) בקבוצת הניתוח חזרו לספורט תוך שלושה חודשים, מול 8 מתוך 30 (27%) בקבוצה השמרנית, והיתרון בהפחתת כאב נשמר עד 12 חודשים. שבעה מהקבוצה השמרנית (23%) נותחו בהמשך בגלל כאב מתמשך.

וכאן צריך לקרוא את השורות הקטנות, כי הן משנות את המשמעות. הטיפול ה"שמרני" באותו מחקר הוגדר, בלשון המאמר עצמו, כלפחות חודשיים של פיזיותרפיה פעילה בתוספת זריקות קורטיקוסטרואידים ומשככי כאבים אנטי-דלקתיים דרך הפה. זו אינה תוכנית שיקום מלאה מבוססת-קריטריונים כפי שהיא נהוגה היום, ולכן המספר 27% אינו מייצג את מה שמכונה היום שיקום פעיל. ההשוואה שנעשתה בפועל הייתה ניתוח מול לפחות חודשיים של טיפול משולב — לא ניתוח מול שיקום מלא מבוסס-קריטריונים.

ה-RCT השני בתחום, מ-2019, גייס 65 ספורטאים אך השווה שתי טכניקות ניתוח זו לזו (תפר פתוח מינימלי מול תיקון TEP), לא ניתוח מול שיקום. הוא מלמד שהכאב יורד משמעותית בשתי השיטות תוך ארבעה שבועות (VAS מ-70-80 ל-10-20), שהטכניקה הלפרוסקופית הייתה פחות כואבת בחודש הראשון, ושחזרה מלאה לספורט אחרי שלושה חודשים הושגה ב-25 מתוך 31 ו-31 מתוך 34 בהתאמה. על השאלה "ניתוח או לא" הוא אינו אומר דבר.

מה נבדק	במי	מה יצא	המגבלה שחשוב להכיר
ניתוח מול טיפול לא ניתוחי (RCT, 2011)	60 ספורטאים, כאב 3-6 חודשים	90% מול 27% חזרה לספורט ב-3 חודשים; 23% מהשמרניים נותחו בהמשך	הזרוע ה"שמרנית" כללה זריקות סטרואידים ו-NSAIDs ולפחות חודשיים פיזיותרפיה — לא שיקום מבוסס-קריטריונים
טכניקה ניתוחית א׳ מול ב׳ (RCT, 2019)	65 ספורטאים	VAS ירד מ-70-80 ל-10-20 תוך 4 שבועות בשתי השיטות	אין זרוע שמרנית — לא נותן תשובה לשאלת הניתוח
סקירה שיטתית (2022)	10 מחקרים, 468 משתתפים	ייתכן חזרה מוקדמת יותר אחרי ניתוח; שמרני לפני ניתוח	רק מחקר אחד השווה ישירות; איכות מחקרי הטיפול השמרני הייתה גבוהה יותר
תרגול פעיל מול פיזיותרפיה ללא תרגול (RCT, 1999)	68 ספורטאים, כאב חציוני 40 שבועות	23/34 מול 4/34 חזרה מלאה ללא כאב (OR 12.7, רווח סמך 95%: 3.4-47.2)	כאב אדוקטורי, לא כאב מפשעתי — אל תגררו את המספר לאבחנה אחרת
טיפול רב-מודאלי מול תרגול (RCT, 2011)	ספורטאים עם כאב אדוקטורי ממושך	12.8 מול 17.3 שבועות לחזרה — אבל רק 50%-55% חזרו במלואם בשתי הקבוצות	המחברים כתבו במפורש ששתי השיטות לא היו יעילות במיוחד

ומה המספרים של הצד השמרני, כשהוא נעשה כמו שצריך?

טובים, אך רחוקים משלמות. ב-RCT קלאסי שפורסם ב-Lancet ב-1999, 68 ספורטאים שסבלו מכאב אדוקטורי במשך 40 שבועות בחציון חולקו לתרגול פעיל או לפיזיותרפיה ללא תרגול: 23 מתוך 34 חזרו לספורט ללא כאב בקבוצת התרגול, מול 4 מתוך 34 בשנייה (Hölmich et al., 1999). מעקב אחרי 8 עד 12 שנים הראה שהיתרון נשמר (Hölmich et al., 2011).

מנגד, עבודה מ-2011 שהשוותה תוכנית רב-מודאלית לתרגול ביתי מצאה תמונה מפוכחת בהרבה: הקבוצה הרב-מודאלית חזרה מהר יותר (12.8 שבועות מול 17.3), אבל רק 50% עד 55% מהספורטאים בשתי הקבוצות חזרו לספורט באופן מלא, והמחברים סיכמו בפירוש ששתי השיטות לא היו יעילות במיוחד. מי שמוכר לכם שיקום כפתרון ודאי, מוכר לכם משהו שהספרות לא הראתה.

הנתונים העדכניים יותר באים משיקום שמתמקד בשליטה בין-מקטעית — כלומר בשליטה על תנועת האגן והגו בריצה, בשינוי כיוון ובבעיטה, ולא רק בחיזוק שריר בודד. בסדרה פרוספקטיבית של 205 ספורטאים, 73% חזרו לשחק ללא כאב בממוצע של 9.9 שבועות. מחקר המשך על 36 ספורטאים דיווח על זמן דומה (9.8 שבועות) ועל שיפור שנשמר גם שישה חודשים אחרי החזרה. פרט מעניין מאותה עבודה: השיפור בכוח הירך הסביר רק 11% מהשיפור בתפקוד המדווח — כלומר לא הכוח לבדו מחזיר את הספורטאי.

ולבסוף, נתון שמעמיד את שאלת הניתוח בפרופורציה. סדרת מקרים עקבה אחרי 16 ספורטאים תחרותיים (כולם גברים) עם ניתוק מלא של גיד האדוקטור לונגוס — פגיעה שנשמעת כמו אינדיקציה ניתוחית מובהקת — שטופלו בשיקום בלבד. חציון החזרה לספורט היה 69 יום; בבדיקה כעבור שנה הציון התפקודי החציוני היה 100 מתוך 100, סימטריית הכוח האקסצנטרי סביב 92%-93%, והמחברים סיכמו שהטיפול הראשוני בפציעה הזו צריך להיות לא ניתוחי.

איך יודעים שמותר לחזור לשחק — ולא רק שכבר לא כואב?

לפי שרשרת קריטריונים, לא לפי תאריך. במחקר פרוספקטיבי על 81 ספורטאים הוגדרו שלוש אבני דרך: להיות נטול כאב בבדיקה, להשלים אימון ספורטיבי מבוקר, ולהשתתף באימון קבוצתי מלא ראשון. הזמנים החציוניים בפגיעה אדוקטורית חדה היו 15, 24 ו-22 יום בהתאמה — שלוש נקודות שונות, לא אחת (Serner et al., 2020).

מה כדאי למדוד בדרך? סקירה שיטתית עם מטא-אנליזה של 17 מחקרים מצאה ראיות חזקות לכך שירידה בכוח בבדיקת לחיצת אדוקטורים ב-45 מעלות וירידה בסך טווח הסיבוב החיצוני של שתי הירכיים קשורות לכאב מפשעה ספורטיבי — ממצאים רטרוספקטיביים, כלומר מאפיינים של מי שכבר כואב ולא מנבאים. אלה שני מדדים פשוטים שאפשר למדוד בכל פגישה ולראות מגמה, במקום לשאול כל שבוע "נו, פחות כואב?".

מה שסוגר את המעגל הוא סימטריה ותפקוד, לא היעדר כאב. בסדרה של הניתוק המלא, "גמור" הוגדר כסימטריית כוח של 92%-93% וציון תפקודי מלא — לא בתור היום שבו הכאב נעלם. ובעבודת המעקב על השיקום הבין-מקטעי, חלק מתתי-הסולמות התפקודיים נשארו נמוכים משל ספורטאים בריאים גם שישה חודשים אחרי החזרה. במילים אחרות: היום שבו כבר לא כואב הוא לרוב אמצע התהליך, לא סופו — וזו בדיוק הנקודה שבה חוזרים מוקדם מדי ונפצעים שוב.

ולשאלה שכולם שואלים — האם אפשר להמשיך לשחק בינתיים: זה תלוי באיזו ישות מדובר, בכמה הכאב עולה במהלך הפעילות ובכמה זמן לוקח לו לרדת אחריה. אין מספר שתקף לכל אחד, ומי שנוקב באחד בלי לבדוק אתכם, ממציא אותו.

אז מתי כן מפנים לניתוח?

כשישות מפשעתית מוגדרת נשארת סימפטומטית אחרי ניסיון שיקום מלא ומתועד. שתי עמדות הקונצנזוס העיקריות בתחום אומרות את אותו הדבר בסדר הזה: הקונצנזוס הבריטי מ-2014 המליץ על פיזיותרפיה מותאמת כטיפול ההתחלתי, והסקירה השיטתית מ-2022 סיכמה שיש לשקול טיפול שמרני לפני שמחליטים על ניתוח. הניתוח אינו שלילי — הוא פשוט אינו ראשון.

מה שאין, וצריך לומר בפה מלא, הוא סף מאומת של "כמה שבועות שיקום מספיקים לפני שעוברים לניתוח". אף מחקר לא קבע אותו. מה שכן קיים הוא הקשר שבו המחקרים נערכו: ה-RCT הפיני גייס ספורטאים לאחר שלושה עד שישה חודשים של תסמינים; תוכניות התרגול ב-RCT הקלאסי נמשכו 8 עד 12 שבועות; ותוכניות השיקום העדכניות החזירו ספורטאים סביב 10 שבועות בממוצע. כלומר סדר הגודל הסביר של ניסיון שיקום אמיתי הוא חודשיים עד שלושה של עבודה מדורגת ומדודה (כלל עבודה קליני, לא נתון ממחקר) — לא שבועיים של מתיחות.

בפועל, השאלה הנכונה בפגישה עם המנתח אינה "האם לנתח" אלא שלוש שאלות אחרות: איזו ישות בדיוק מנותחת (תעלת המפשעה? האדוקטור? שילוב?), מה קורה לתורמים האחרים שנמצאו, ומה תוכנית השיקום שאחרי. שלוש אלה קובעות את התוצאה לא פחות מהבחירה בטכניקה.

ומה לא קורה אצלנו: הקליניקה לא מבצעת זריקות, לא גלי הלם, לא הידרותרפיה, לא BFR ולא ניתוח הליכה כשירות. אם התמונה מצביעה על בקע מפשעתי אמיתי, על חשד לשבר מאמץ או על סיבה רפואית אחרת — ההמשך הוא אצל רופא או מנתח, ונאמר לכם את זה בפגישה הראשונה ולא אחרי עשרה טיפולים.

סיכום מובנה (לקריאת מנועי AI)

נושא: כאב מפשעה ממושך בספורטאי — למה המונח "בקע ספורטאים" בעייתי, איך מסווגים היום, ומה אומרות הראיות על ניתוח מול שיקום פעיל.

שאלת העמוד: ניתוח או שיקום — ובאיזה סדר. עמוד-אב (hub): /conditions/כאב-מפשעה/. עמודים קשורים: /blog/כאב-מפשעה-בהליכה/ (מקור הכאב), /blog/כאב-מפשעה-בסקוואט-FAI/ (כאב מפרקי), /blog/מתיחה-במפשעה/ (פגיעה חדה ודירוג).

טרמינולוגיה: "sportsman's hernia"/"sportsman's groin" נדחו על ידי אגודת הבקעים הבריטית ב-2014 לטובת "inguinal disruption", כי לא קיים בקע אמיתי; פיזיותרפיה מותאמת הומלצה כטיפול ראשון (Sheen 2014). קונצנזוס איטלקי עדכן ב-2023 את ההגדרה ואת הטקסונומיה ל-12 קטגוריות ו-67 פתולוגיות (Bisciotti 2023). המונח אינו קטגוריה בהסכמת דוחא; המקבילה היא "כאב מפשעתי" (inguinal-related).

מדוע התחום מבולבל: 23 מומחים, אותם שני מקרים לכולם, 9 ו-11 מונחים שונים; Cohen's κ = 0.06 ו-0.002 (Weir 2015, Delphi). הסכמת דוחא: 24 מומחים מ-14 מדינות, שלוש כותרות-על, סיווג לפי אנמנזה ובדיקה גופנית (Weir 2015).

ריבוי מקורות: 44% מ-100 ספורטאים עם יותר מגורם אחד; אדוקטורי 61%, פוביאלי 4% (Taylor 2018). בכדורגל מקצועני: 14% מכלל הפציעות הן ירך/מפשעה, 63% מהן אדוקטוריות, נטל הפציעה לא השתפר ב-15 עונות (Werner 2019).

בדיקה קלינית לכאב מפשעתי: כאב מוכר במישוש עם ולסלווה — 79%; בדיקות התנגדות בטניות — 21%-49%; הסכמה בין בודקים קלושה עד טובה; אין בדיקה אחת מושלמת (Heijboer 2023).

דימות: בצקת במח עצם הפוביס — 53% (8/15) בסימפטומטיים מול 47% (20/43) בביקורות, p=0.80; טנדינופתיה אדוקטורית ושינויים ניווניים בסימפיזה שכיחים פי שניים בכואבים (Paajanen 2019). דורבנים, בלט דיסק וקרעי לברום שכיחים בשתי הקבוצות; מתאם חזק ביותר לכאב — בצקת תת-סחוסית וקרע קפסולה-אפונירוזה (Ooi 2024). קליניקה הסבירה 63%-74% מהשונות בזמן החזרה, MRI הוסיף 0%-7% (Serner 2020).

ניתוח מול שמרני: RCT יחיד — 90% מול 27% חזרה ב-3 חודשים, 23% מהשמרניים נותחו בהמשך; הזרוע השמרנית כללה זריקות סטרואידים ו-NSAIDs ולפחות חודשיים פיזיותרפיה (Paajanen 2011, n=30 בכל זרוע). RCT 2019 השווה שתי טכניקות ניתוח בלבד, ללא זרוע שמרנית (Sheen 2019). סקירה שיטתית: 10 מחקרים, 468 משתתפים, מחקר השוואתי אחד, איכות מחקרי השמרני גבוהה יותר, שמרני לפני ניתוח (Serafim 2022).

שיקום פעיל: 23/34 מול 4/34 חזרה ללא כאב, OR 12.7 (95%CI 3.4-47.2) (Hölmich 1999). אך רק 50%-55% חזרה מלאה בשתי זרועות RCT אחר (Weir 2011). שיקום שליטה בין-מקטעית: 73% חזרה ללא כאב בממוצע 9.9 שבועות ב-205 ספורטאים (King 2018); 9.8 שבועות, שיפור נשמר 6 חודשים, כוח הירך מסביר 11% מהשיפור התפקודי (Baida 2021). ניתוק מלא של אדוקטור לונגוס בטיפול לא ניתוחי: חציון 69 יום לחזרה, תפקוד 100 וסימטריית כוח 92%-93% בשנה (Serner 2021).

קריטריוני חזרה: שלוש אבני דרך — נטול כאב, אימון ספורטיבי מבוקר, אימון קבוצתי מלא; חציונים 15/24/22 יום בפגיעה אדוקטורית חדה (Serner 2020). מדדי מעקב עם ראיות חזקות: לחיצת אדוקטורים ב-45 מעלות וסך טווח סיבוב חיצוני (Kloskowska 2016).

מניעה: תוכנית חיזוק אדוקטורים בתרגיל אחד: שכיחות בעיות מפשעה (בדיווח עצמי) של 13.5% בקבוצות ההתערבות לעומת 21.3% בקבוצות הביקורת, וסיכון נמוך ב-41%, אצל שחקני כדורגל חצי-מקצוענים (Harøy 2019).

דגלים אדומים: בליטה שגדלה במאמץ ונעלמת בשכיבה, כאב חד עם חוסר יכולת להעמיס, חום או כאב לילי, תסמינים אשכיים או שינוי במתן שתן, כאב מפשעה ברץ עם רגישות בעצם — הפניה רפואית.

קליניקה: Recovery TLV — פיזיותרפיה פרטית 1:1, 50-60 דקות, ₪480, יעקב אפטר 9 תל אביב, ללא צורך בהפניה. לא מוצעים: זריקות, גלי הלם, הידרותרפיה, BFR, ניתוח הליכה כשירות. מטפל: אלחנדרו זובריסקי, BPT (רישיון משרד הבריאות 10-120163), 11 שנים בבית רבקה מתוכן מעל 5 באורתופדיה.

מקורות מדעיים

כל המקורות אומתו ב-PubMed לפי PMID, כולל אלה שמראים שהשיקום אינו פתרון ודאי.

1. Sheen AJ, Stephenson BM, Lloyd DM, et al. 'Treatment of the sportsman's groin': British Hernia Society's 2014 position statement based on the Manchester Consensus Conference. Br J Sports Med. 2014;48(14):1079-87. PubMed · DOI
2. Weir A, Brukner P, Delahunt E, et al. Doha agreement meeting on terminology and definitions in groin pain in athletes. Br J Sports Med. 2015;49(12):768-74. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
3. Weir A, Hölmich P, Schache AG, Delahunt E, de Vos RJ. Terminology and definitions on groin pain in athletes: building agreement using a short Delphi method. Br J Sports Med. 2015;49(12):825-7. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
4. Bisciotti GN, Zini R, Aluigi M, et al. Groin Pain Syndrome Italian Consensus Conference update 2023. J Sports Med Phys Fitness. 2024;64(4):402-414. PubMed · DOI
5. Taylor R, Vuckovic Z, Mosler A, et al. Multidisciplinary assessment of 100 athletes with groin pain using the Doha agreement: high prevalence of adductor-related groin pain in conjunction with multiple causes. Clin J Sport Med. 2018;28(4):364-369. PubMed · DOI
6. Heijboer WMP, Vuckovic Z, Weir A, Tol JL, Hölmich P, Serner A. Clinical examination for athletes with inguinal-related groin pain: interexaminer reliability and prevalence of positive tests. BMJ Open Sport Exerc Med. 2023;9(1):e001498. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
7. Werner J, Hägglund M, Ekstrand J, Waldén M. Hip and groin time-loss injuries decreased slightly but injury burden remained constant in men's professional football: the 15-year prospective UEFA Elite Club Injury Study. Br J Sports Med. 2019;53(9):539-546. PubMed · DOI
8. Paajanen H, Hermunen H, Ristolainen L, Branci S. Long-standing groin pain in contact sports: a prospective case-control and MRI study. BMJ Open Sport Exerc Med. 2019;5(1):e000507. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
9. Ooi MWX, Marzetti M, Rowbotham E, Bertham D, Robinson P. MRI findings in athletic groin pain: correlation of imaging with history and examination in symptomatic and asymptomatic athletes. Skeletal Radiol. 2025;54(4):841-850. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
10. Paajanen H, Brinck T, Hermunen H, Airo I. Laparoscopic surgery for chronic groin pain in athletes is more effective than nonoperative treatment: a randomized clinical trial with magnetic resonance imaging of 60 patients with sportsman's hernia (athletic pubalgia). Surgery. 2011;150(1):99-107. PubMed · DOI
11. Sheen AJ, Montgomery A, Simon T, Ilves I, Paajanen H. Randomized clinical trial of open suture repair versus totally extraperitoneal repair for treatment of sportsman's hernia. Br J Surg. 2019;106(7):837-844. PubMed · DOI
12. Serafim TT, Oliveira ES, Migliorini F, Maffulli N, Okubo R. Return to sport after conservative versus surgical treatment for pubalgia in athletes: a systematic review. J Orthop Surg Res. 2022;17(1):484. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
13. Hölmich P, Uhrskou P, Ulnits L, et al. Effectiveness of active physical training as treatment for long-standing adductor-related groin pain in athletes: randomised trial. Lancet. 1999;353(9151):439-43. PubMed · DOI
14. Hölmich P, Nyvold P, Larsen K. Continued significant effect of physical training as treatment for overuse injury: 8- to 12-year outcome of a randomized clinical trial. Am J Sports Med. 2011;39(11):2447-51. PubMed · DOI
15. Weir A, Jansen JACG, van de Port IGL, Van de Sande HBA, Tol JL, Backx FJG. Manual or exercise therapy for long-standing adductor-related groin pain: a randomised controlled clinical trial. Man Ther. 2011;16(2):148-54. PubMed · DOI
16. King E, Franklyn-Miller A, Richter C, et al. Clinical and biomechanical outcomes of rehabilitation targeting intersegmental control in athletic groin pain: prospective cohort of 205 patients. Br J Sports Med. 2018;52(16):1054-1062. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
17. Baida SR, King E, Richter C, Gore S, Franklyn-Miller A, Moran K. Hip muscle strength explains only 11% of the improvement in HAGOS with an intersegmental approach to successful rehabilitation of athletic groin pain. Am J Sports Med. 2021;49(11):2994-3003. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
18. Serner A, Hölmich P, Arnaiz J, Tol JL, Thorborg K, Weir A. One-year clinical and imaging follow-up after exercise-based treatment for acute complete adductor longus tendon avulsions in athletes: a prospective case series. Am J Sports Med. 2021;49(11):3004-3013. PubMed · DOI
19. Serner A, Weir A, Tol JL, et al. Associations between initial clinical examination and imaging findings and return-to-sport in male athletes with acute adductor injuries: a prospective cohort study. Am J Sports Med. 2020;48(5):1151-1159. PubMed · DOI
20. Kloskowska P, Morrissey D, Small C, Malliaras P, Barton C. Movement patterns and muscular function before and after onset of sports-related groin pain: a systematic review with meta-analysis. Sports Med. 2016;46(12):1847-1867. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
21. Harøy J, Clarsen B, Wiger EG, et al. The Adductor Strengthening Programme prevents groin problems among male football players: a cluster-randomised controlled trial. Br J Sports Med. 2019;53(3):150-157. PubMed · DOI