נפלתי על הכתף ויש לי כאב בקצה העליון — פגיעה במפרק AC?
אופניים, כדורגל, ג'ודו, או סתם החלקה על מדרכה רטובה: נפלת על הכתף, ומאז יש כאב נקודתי בקצה העליון שלה, ולפעמים גם בליטה קטנה שלא הייתה שם קודם. זה בדרך כלל מפרק ה-AC (אקרומיו-קלביקולרי), המפרק הקטן שמחבר את עצם הבריח לשכמה. התשובה הקצרה: רוב הפגיעות במפרק הזה מטופלות בלי ניתוח, עם הערכה, הגנה בתחילת הדרך וחזרה הדרגתית לעומס; ניתוח נשקל בפגיעות הקשות יותר, וההחלטה עליו היא של האורתופד. הטקסט הזה מסביר איך מבדילים בין דרגות, מתי באמת מנתחים, מה קורה עם הבליטה, ואיך שונה כאב ב-AC שמגיע בלי נפילה בכלל, אצל מי שמרים משקולות. לתמונה הרחבה על כאב בכתף: כאבים בכתף.
בקצרה
- ניתוח אינו ברירת המחדל. סקירת Cochrane של חמישה ניסויים אקראיים וניסוי אחד כמעט-אקראי (357 משתתפים, בעיקר גברים צעירים עם פריקה חריפה) מצאה בראיות באיכות נמוכה שאין הבדל בתפקוד אחרי שנה בין ניתוח לטיפול שמרני, והתפקוד בשישה שבועות אולי טוב יותר בטיפול שמרני (Tamaoki et al., 2019).
- לניתוח יש מחיר. באותה סקירה אירועים שליליים היו שכיחים יותר אחרי ניתוח (45 מתוך 168 לעומת 16 מתוך 174), אם כי רבים מהם נבעו משיטות ישנות שכמעט אינן בשימוש היום, והראיות באיכות נמוכה מאוד (Tamaoki et al., 2019).
- רוב הפגיעות בספורטאים הן קלות. בקרב צוערים בבית ספר צבאי בארה"ב, 89% מפגיעות ה-AC היו דרגה נמוכה, והיעדרות מהספורט הממוצעת הייתה כ-10 ימים בדרגה נמוכה לעומת כ-64 ימים בדרגה גבוהה (Pallis et al., 2012). זו אוכלוסייה צעירה וצבאית, לא בהכרח כמו מי שנפל מאופניים בתל אביב.
- כאב AC בלי נפילה: ייתכן אוסטאוליזיס. אצל מי שמרים משקולות, ובעיקר אם משלב גם פעילות מעל הראש, קיימת אפשרות של אוסטאוליזיס של קצה עצם הבריח. אצל בני נוער בין 13 ל-19 שעברו MRI של הכתף, שילוב של ספורט מעל הראש ואימוני משקולות נקשר ליחס סיכויים של 38 (Roedl et al., 2015).
- ממצא בדימות אינו שווה כאב. בצילום MRI של כתפיים ללא תסמינים אצל 42 מטופלים, ב-82% מהכתפיים היו שינויים שדומים לארתריטיס של מפרק AC (Shubin Stein et al., 2001). לכן הבדיקה הקלינית חשובה לא פחות מהצילום.
מה קורה בפגישה הראשונה
- פגישה אישית 1:1 של 50–60 דקות עם אלחנדרו זובריסקי, פיזיותרפיסט (BPT).
- בודקים את הכתף בתנועה, בכוח ובעומס — לא רק איפה כואב.
- יוצאים עם תוכנית: מה אפשר לעשות כבר השבוע, ואיך מתקדמים בבטחה עד החזרה לפעילות.
- סינון דגלי אזהרה, וכשצריך — המלצה לפנות לבירור רפואי.
- ₪480 לטיפול, בלי צורך בהפניה.
איך אני יודע שהכאב הוא במפרק AC ולא בכתף עצמה?
כאב במפרק AC מורגש בנקודה קטנה בקצה העליון של הכתף, ממש מעל העצם, ולרוב מחמיר כשמעבירים את היד לרוחב החזה או כשמרימים מעל הראש. כאב שמרגיש עמוק בתוך הכתף, בצד, ובא עם קושי להרים את היד בלילה, שייך בדרך כלל לבעיה אחרת, למשל בגידי השרוול המסובב. הבדיקה מבדילה בין השניים.
המפרק הקטן הזה יושב בדיוק במקום שבו עצם הבריח פוגשת את הבליטה של השכמה. הוא קטן, אבל הוא סובל המון: כל תנועה של היד מעבירה דרכו כוחות. כשמפרק AC כואב, מי שנפגע מתאר אצבע אחת שמצביעה על נקודה מדויקת, ולא "כל הכתף". זו אחת הדרכים הפשוטות להבדיל בינו לבין מצבים אחרים, כמו שהוזכר בסקירה על שינויים ניווניים במפרק, שציינה שהכאב מורגש בחלק הקדמי או העליון של הכתף, ובעיקר בתנועות מעל הראש ובתנועות חוצות גוף (Mall et al., 2013).
אבל חשוב לדעת: אותה סקירה מזהירה שהאבחנה אינה פשוטה. ממצאים חיוביים בבדיקה הגופנית אינם ספציפיים, וכאב ב-AC יכול להיות משתנה מאוד בין אדם לאדם. לכן בקליניקה לא מסתפקים בבדיקה אחת, אלא משלבים את סיפור המקרה, מקום הכאב, תנועות מסוימות, מישוש ובדיקת תנועת השכמה. אם יש חשד לשבר או לפגיעה קשה, הצעד הראשון הוא צילום ורופא, לא פיזיותרפיה.
והערה על נפילות: אחרי נפילה על כתף, לא כל כאב בקצה העליון הוא פגיעה ב-AC. עצם הבריח עצמה עלולה להיפגע, ולכן יש לנו עמוד נפרד על שבר בעצם הבריח, ושם הסיפור שונה לגמרי: הבדיקה המכרעת היא צילום, והכתף נתמכת אחרת.
מה זה בעצם "פריקה" של מפרק AC, ומה ההבדל בין דרגה אחת לשש?
במפרק AC יש שני מערכי רצועות: רצועות קטנות שמחזיקות את המפרק עצמו, ורצועות חזקות יותר שמחברות את עצם הבריח לשכמה מלמטה. סיווג רוקווד מדרג את הפגיעה משש דרגות לפי מה נקרע ועד כמה עצם הבריח זזה ממקומה. בספרות מקובל לקרוא לדרגות הראשונות והשנייה "נמוכות", ולשאר "גבוהות" (Pallis et al., 2012; Nordin et al., 2020).
המילה "פריקה" נשמעת דרמטית, ולכן כדאי לפרק אותה. בדרגה הראשונה מדובר במתיחה של הרצועות הקטנות של המפרק, בלי שהעצם זזה. בדרגה השנייה הרצועות האלה נקרעות, ויש תזוזה קלה. בדרגה השלישית נפגעות גם הרצועות שמחברות את עצם הבריח לשכמה מלמטה, ועצם הבריח מורמת ביחס לשכמה, כפי שמתאר גם הסיווג המורחב של ועדת ISAKOS (Beitzel et al., 2014). בדרגות הרביעית עד השישית התזוזה קיצונית יותר, לעיתים לאחור או למטה, ומדובר בפגיעות נדירות יחסית שכמעט תמיד נבדקות אצל אורתופד.
הנקודה המעניינת בדרגה השלישית: זו הדרגה שבה הרופאים חלוקים בדעתם. ועדת ISAKOS הציעה לפצל אותה לשניים: דרגה IIIA, שבה המפרק יציב, ללא "ריחוף" של עצם הבריח בצילום עם הזרוע חוצה את החזה, וללא הפרעה משמעותית בתנועת השכמה; ודרגה IIIB, שבה המפרק לא יציב, עצם הבריח חופפת בצילום, ויש הפרעה בתפקוד השכמה שלא מגיבה לטיפול (Beitzel et al., 2014). זו הצעה של ועדה, לא נתון ממחקר, אבל היא ממחישה למה שתי פגיעות "מדרגה שלוש" יכולות להתנהג בצורה שונה לגמרי. וזו בדיוק הסיבה שההחלטה אינה לפי המספר בלבד.
עוד נקודה: השכמה אינה משטח קבוע שהעצם נשענת עליו. היא זזה כשאתם מרימים יד. אם התנועה שלה משתבשת אחרי פגיעה ב-AC, הכאב וההרגשה של חולשה נמשכים גם כשהרצועות עצמן החלימו. זה אחד הדברים שהפיזיותרפיסט בודק ושאינו נראה בצילום.
מי נפצע בדרך כלל, ובאילו ספורטים?
פגיעות AC שכיחות יותר בגברים צעירים ובספורט מגע. בעיר איטלקית, 50.5% מהפריקות היו בגילאי 20 עד 39 ויחס גברים לנשים היה 8.5 ל-1 (Chillemi et al., 2013); בשוודיה היחס היה 7.6 גברים לכל אישה (Nordin et al., 2020). הממצאים משקפים אוכלוסיות אירופיות.
שלושה מחקרים אפידמיולוגיים נותנים תמונה עקבית. במחקר על צוערים בבית ספר צבאי בארה"ב נרשמו 162 פגיעות AC חדשות, שיעור של 9.2 לכל 1,000 שנות-אדם, כ-91% מהן במהלך ספורט, והספורט שבו נרשם השיעור הגבוה ביותר היה רוגבי, היאבקות והוקי (Pallis et al., 2012). באוכלוסייה אורבנית באיטליה, 108 מטופלים אובחנו בחמש שנים, בגיל ממוצע של 37.5, והמנגנון השכיח ביותר היה פציעת ספורט והדרגה השכיחה ביותר הייתה דרגה שלישית (Chillemi et al., 2013). בשוודיה, במחקר מתוכנן על 158 מטופלים בני 18 עד 75, 73 נפגעו בדרגה נמוכה ו-85 בדרגה גבוהה, והגורמים לדרגה הגבוהה היו גיל מבוגר יותר ותאונות תנועה (Nordin et al., 2020).
מה זה אומר למי שנפל מאופניים או מהסקייטבורד? אף אחד מהמחקרים האלה לא התמקד ברוכבי אופניים, והאוכלוסיות שונות (צוערים, תושבי עיר איטלקית, מטופלי בית חולים בשוודיה). ההתרשמות הקלינית היא שנפילה על הכתף במהירות, מאופניים, מקורקינט חשמלי או מג'ודו, היא תרחיש שמוכר היטב מהקליניקה, ושהמנגנון זהה: חבטה ישירה על הקצה העליון של הכתף כשהיד צמודה לגוף. אצל רוכבים יש גם פגיעות רכיבה אחרות שכדאי להכיר.
ועוד פרט שמשנה: הגיל. הנתון מהמחקר השוודי, שבו גיל מבוגר ותאונות תנועה נקשרו לפגיעה חמורה יותר, מזכיר שנפילה בגיל מבוגר יותר אינה "אותו דבר רק איטי". בכל מקרה של נפילה חזקה, חשוב לוודא שלא נפגעו עצמות אחרות.
מה עושים בימים הראשונים אחרי נפילה על הכתף?
אם הנפילה הייתה חזקה, אם יש בליטה ברורה, אם אי אפשר להניע את היד, או אם יש חולשה וחוסר תחושה ביד, פונים לרופא ולצילום לפני כל דבר אחר. בפגיעה קלה יותר, תמיכה זמנית בכתף והימנעות מתנועות שמכאיבות מאוד הן רק הצעד הראשון, לא תוכנית.
מה שחשוב להבין על התחלת הדרך: הצעד הראשון אחרי נפילה אינו "טיפול" אלא מיון. צילום בדרך כלל מבדיל בין שבר של עצם הבריח, פריקה של AC, ופגיעות אחרות. בפריקה בדרגה גבוהה אפשר למצוא פגיעות נלוות בתוך הכתף, ולכן לא כדאי להסתפק בעובדה שיש "פריקה": במחקר על 77 מטופלים עם פריקה חריפה בדרגות III עד V שעברו ניתוח, בניתוח נמצאו פגיעות בתוך המפרק הגלנו-הומרלי ב-18.2% מהם, כולל פגיעה בשפה העליונה של השקע (SLAP) ב-14.3% (Tischer et al., 2008). זו קבוצה שנבחרה לניתוח, ולכן לא ניתן להכליל את האחוזים לכל מי שנפל.
בטיפול שמרני, מה שנהוג לתת בתחילה הוא תמיכה בזרוע, לעיתים עם מכשיר דמוי רתמה או מתלה. בסקירת Cochrane, הקבוצה השמרנית טופלה בתמיכה כזו, ובכל הניסויים שבהם תוארה שיקום, שתי הקבוצות קיבלו שיקום מבוסס תרגול (Tamaoki et al., 2019). כמה זמן התמיכה נדרשת ומתי מתחילים להפעיל את הכתף נקבע לפי הדרגה, הכאב והבדיקה, ולא לפי כלל כללי; את משך התמיכה והתנועות האסורות בשלב הראשון מגדיר הרופא או הפיזיותרפיסט שמלווה, אחרי שראה את הכתף.
כלל בטיחות כללי: לא מכריחים את היד דרך כאב חד, לא מנסים "להחזיר" את הבליטה בלחיצה, ולא ממשיכים להרים משקולות בתקווה שזה יעבור. כאב חד שמחמיר, נימול שמתפשט ליד, או חוסר יכולת להניע את הזרוע דורשים בדיקה רפואית.
מתי באמת מנתחים?
הראיות אינן מכריעות. סקירת Cochrane (357 משתתפים) לא מצאה יתרון תפקודי לניתוח אחרי שנה, ובראיות באיכות נמוכה (Tamaoki et al., 2019). מטא-אנליזה של 19 מחקרים עם 954 מטופלים מצאה גם היא שהציוני התפקוד דומים בין הגישות (Chang et al., 2018). ההחלטה לנתח, אם בכלל, היא של אורתופד.
זה אולי הנושא שהכי הרבה אנשים באים אליו עם חרדה. הנה תמונה מסודרת של הראיות, כולל החלקים הלא נוחים.
סקירת Cochrane1. חמישה ניסויים אקראיים ועוד אחד כמעט-אקראי, 357 משתתפים, בעיקר גברים צעירים עם פריקה חריפה. שיטות הניתוח כללו לוחיות הוק, התקני תליה, ברגים, פינים וחוטים, והשוו אותן לתמיכה בזרוע. הממצאים העיקריים: אין הבדל בשאלון התפקוד DASH אחרי שנה (הפרש ממוצע 0.73 נקודות, רווח סמך 95% מ-2.70- עד 4.16, על 112 משתתפים); אין עדות להפחתת כישלון הטיפול בניתוח (14 מתוך 168 בניתוח לעומת 15 מתוך 174 בטיפול שמרני); חזרה לפעילות קודמת (ספורט או עבודה) 57 מתוך 67 בניתוח מול 62 מתוך 70 בטיפול שמרני. מצד שני, בניתוח היו יותר אירועים שליליים (45 מתוך 168 לעומת 16 מתוך 174; יחס סיכון 2.82), כמו בעיות בחומרה וזיהום. הסוקרים מדגישים שהראיות באיכות נמוכה עד נמוכה מאוד, ושרוב הסיבוכים התרחשו בניסויים ישנים עם התקנים שכמעט לא בשימוש היום (Tamaoki et al., 2019).
מטא-אנליזה של פריקות בדרגה גבוהה6. 19 מחקרים, 954 מטופלים בדרגות III עד V. בקבוצת הניתוח היה יתרון בתוצאה הקוסמטית ובהחזרת העצם למקומה בצילום, וניקוד Constant עלה בכ-3 נקודות, הפרש שייתכן שאינו משמעותי קלינית לדברי המחברים. מנגד, בטיפול שמרני חזרו לעבודה מהר יותר, והיו פחות סיבוכי חומרה ופחות זיהומים. לא נמצא הבדל בשאלון DASH, בחזרה לספורט, בשכיחות ארתרוזיס ובצורך בניתוח בהמשך (Chang et al., 2018).
סקירות על דרגה שלישית. סקירה של 14 מחקרים ו-646 כתפיים מצאה שבקבוצת הניתוח שיעור החזרה של הבעיה היה 14%, ושלא היה הבדל מובהק בארתרוזיס ובהמשך הכאב, בעוד שהכאב שנמשך נראה פחות שכיח אחרי ניתוח; הסוקרים כתבו שאין די ראיות להכריע לגבי תפקוד (Longo et al., 2017). סקירה אחרת, שכללה שמונה מאמרים, מצאה תוצאות תפקודיות טובות יותר בניתוח, במיוחד אצל צעירים פעילים, אבל עם יותר סיבוכים וממצאים רדיוגרפיים חריגים; זמן השיקום היה קצר יותר בקבוצה השמרנית והתוצאה הקוסמטית רעה יותר. הסוקרים סיכמו שאין ראיות חותכות (Korsten et al., 2014). מחקר רטרוספקטיבי קטן, 24 מטופלים שנותחו מול 17 שטופלו שמרנית, עם מעקב ממוצע של 34 חודשים, מצא ציון Constant ממוצע של 90.4 בקבוצת הניתוח לעומת 80.7 בקבוצה השמרנית (Gstettner et al., 2008); זה עיצוב חלש יותר מניסוי אקראי, וקשה לדעת איזו קבוצה נבחרה למה.
מה כל זה אומר בפועל? שיש כתף שבה הניתוח נראה הגיוני, ויש כתף שבה ניתוח הוא החלטה שמבוססת על העדפה, על מקצוע, על דרגה ועל לחץ של הספורט. אלה שיקולים שאורתופד שוקל מול המטופל. הפיזיותרפיסט תורם משהו אחר: הוא יכול לראות אם התפקוד של השכמה משתפר עם תרגול מותאם, ואם לא, זה סימן משמעותי שדרגה שלישית מסוימת אינה מגיבה, בדיוק מה שוועדת ISAKOS התכוונה כשהציעה דרגה IIIB (Beitzel et al., 2014).
הבליטה בקצה הכתף: האם תיעלם, ואם לא, זה מסוכן?
הבליטה היא עצם הבריח שמורמת ביחס לשכמה, ובטיפול שמרני היא לרוב נשארת במידה כלשהי. במטא-אנליזה של פריקות בדרגה גבוהה, התוצאה הקוסמטית הייתה טובה יותר אחרי ניתוח (Chang et al., 2018), אבל בסקירת Cochrane אי אפשר היה לקבוע אם יש הבדל בשביעות הרצון מהמראה (Tamaoki et al., 2019).
הבליטה היא בעיקר שאלה של מראה, ופחות של תפקוד. אצל חלק מהאנשים היא כמעט לא מפריעה, אצל אחרים היא מציקה בעיקר כשלובשים תיק גב או חגורת בטיחות, או כשיש תחושת "לחץ" שם. מה שהנתונים מראים הוא שהבליטה לא קשורה בהכרח לתפקוד. ההתרשמות הקלינית היא שרבים מהאנשים עם בליטה שנשארה מתפקדים היטב, ושמה שמחליט אם הבליטה הופכת לבעיה הוא התפקוד של השכמה ושל השרירים סביב הכתף, שעובדים כדי לפצות. זו התרשמות קלינית, לא נתון ממחקר.
מתי הבליטה כן נחשבת דגל? אם היא גדלה, אם היא מלווה בנימול ביד, אם העור מעליה נמתח ופגוע, או אם הכתף מרגישה "תלויה" וחלשה לאורך זמן. אלה סיבות לחזור לאורתופד, לא להמתין.
מה עושה פיזיותרפיה בפגיעה במפרק AC?
הפיזיותרפיה מתחילה בבדיקה: מה הדרגה, איך השכמה זזה, איזה עומס הכתף סובלת, ומה נדרש כדי לחזור לספורט שלך. הטיפול עצמו הוא הגנה בהתחלה, הרחבת טווח, ואחר כך בניית כוח ויכולת עומס בהדרגה. בסקירת Cochrane, גם אחרי ניתוח וגם בטיפול שמרני, כל הקבוצות קיבלו שיקום מבוסס תרגול (Tamaoki et al., 2019).
אני מדגיש: זה לא עמוד שמלמד תרגילים. אין כאן "שלושה תרגילים לכתף" ולא "כמה פעמים ביום". הסיבה פשוטה: אותו תרגיל יכול להיות מצוין לכתף אחת ופוגע בכתף אחרת, תלוי בדרגה, במה שכואב, בתנועת השכמה ובשלב ההחלמה. העבודה היא לבחור, לדרג ולהתקדם לפי התגובה, ובדיוק זה מה שנעשה בפגישה.
מה נבדק בפגישה הראשונה. היסטוריית הפגיעה והמנגנון; נקודת הכאב והתנועות שמעוררות אותה, בעיקר התנועה של היד לרוחב החזה והרמה מעל הראש; מצב העור והבליטה; תנועת השכמה כשמרימים ומורידים את היד; כוח של שרירי הכתף, השכמה והחזה; ויכולת הכתף לשאת עומס ביחס למה שהספורט דורש. אם התמונה מעוררת חשד לשבר, פגיעה בתוך הכתף או פגיעה עצבית, ההפניה לרופא היא לפני הכול.
מה כולל הטיפול. תרגול מדורג ב-1:1, עבודה עם הידיים (טיפול ידני) להקלת כאב וטווח כשצריך, וכלים משלימים רק אם יש להם היגיון קליני, למשל TECAR או לייזר בעוצמה נמוכה לשלב הכאב. ההחלטה מה מתאים לכל שלב נקבעת לפי התגובה, ולא לפי תבנית. הכלי העיקרי הוא עומס מדורג: מספיק כדי לגרות את הכתף להסתגל, לא יותר מדי כדי לא להחמיר את הכאב.
מה לא עושים כאן. אין כאן הזרקות (קורטיזון או אחרות), גלי הלם, או החלטה על ניתוח. אלה בתחום הרופא. ההפניה היא בעל פה: אלחנדרו יגיד לך במפורש אם צריך לחזור לרופא.
מתי חוזרים לספורט ולחדר כושר?
אין תאריך אחד. בצוערים בארה"ב, ההיעדרות הממוצעת מהספורט הייתה כ-10 ימים בפגיעה נמוכה וכ-64 ימים בגבוהה (Pallis et al., 2012), ובסקירת Cochrane, 57 מתוך 67 בניתוח ו-62 מתוך 70 בטיפול שמרני חזרו לפעילות הקודמת אחרי שנה (Tamaoki et al., 2019). הזמן האישי שלך נקבע לפי הבדיקה.
הנתונים האלה מראים שני דברים בו-זמנית. אחד: רוב האנשים חוזרים. שני: ההפרש בזמן ההיעדרות בין פגיעה נמוכה לגבוהה גדול מאוד. מה שחשוב לדעת הוא שזמן לבדו אינו קריטריון. מה שמחליט הוא כמה הכתף סובלת עומס ספציפי: לא רק האם כואב כשלוחצים על הנקודה, אלא מה קורה כשיש משקל, תנועה חוצה גוף, או מגע בספורט קבוצתי.
בחדר כושר, התנועות שבדרך כלל מעוררות כאב ב-AC הן אלה שמשלבות עומס עם תנועה של היד לרוחב החזה או עם תחתית התנועה שבה הכתף נמתחת לאחור, כמו לחיצת חזה או מקבילים עמוקים. ההתאמה, מה לשנות בטווח, באחיזה או בעומס, ומתי לחזור לתנועה המלאה, נקבעת בפגישה לפי התגובה של הכתף שלך. התרשמות קלינית: מי שמחכה לכאב אפס לפני שהוא חוזר לכל עומס, לרוב מחכה יותר מדי; ומי שחוזר מהר מדי לעומס מלא, לרוב מחזיר את הכאב. הפיזיותרפיה קיימת כדי למצוא את האמצע.
בספורט מגע (ג'ודו, רוגבי, כדורגל), החזרה כוללת גם שאלה של הגנה: האם הכתף מוכנה לספוג חבטה נוספת. זו אחת הסיבות שהחזרה למגע מגיעה אחרונה, ושההחלטה עליה מתקבלת עם כל הנתונים ביד.
אני מרים משקולות ויש לי כאב בקצה הכתף בלי שנפלתי. מה זה?
אצל מי שמרים משקולות, כאב נקודתי במפרק AC שמחמיר בלחיצת חזה ובפרפר חזה יכול להיות אוסטאוליזיס של קצה עצם הבריח, כלומר ספיגה של העצם עקב עומס חוזר, או ארתרוזיס של המפרק. הצילום והבדיקה מבדילים. בני נוער שמשלבים ספורט מעל הראש עם משקולות היו ביחס סיכויים של 38 (Roedl et al., 2015).
הסקירה הקלינית על אוסטאוליזיס של קצה עצם הבריח מתארת מצב שפוגע בעיקר במרימי משקולות ובספורטאים שעושים תנועות חוזרות מעל הראש; הכאב מופיע בתרגילים כמו לחיצת חזה ופרפר חזה, והצילום חיוני כדי להבדיל בין אוסטאוליזיס מבודד לבין בעיה אחרת במפרק AC, כי הצגת התסמינים עשויה להיות דומה מאוד (DeFroda et al., 2017). אותה סקירה מתארת טיפול שמרני כקו ראשון, הכולל שינוי פעילות, תרופות נוגדות דלקת וזריקות קורטיזון; ובמקרים שאינם מגיבים, הסרה כירורגית של קצה עצם הבריח. הזריקות הן החלטה של רופא, ולא חלק ממה שנעשה בקליניקה.
המחקר על בני נוער בגילאי 13 עד 19 הוא מעניין במיוחד, אבל הוא לא ממש מתאים למי שבן 35 ומרים כבד. הוא בדק 1,432 דוחות MRI של כתף, ומצא שב-6.5% (93 נבדקים) היה אוסטאוליזיס שאינו קשור לטראומה. 24% מהם היו בנות. 93% הגיבו לטיפול שמרני. אבל במעקב של שנתיים, ב-71% מהם נמצאה ארתרוזיס במפרק AC, לעומת 35% בקבוצת הביקורת (Roedl et al., 2015). משמעות הדבר: אוסטאוליזיס אצל צעירים לא בהכרח נעלם בלי עקבות, ולכן ההתאמה של תוכנית האימונים היא חלק מהטיפול.
מה שאני בודק אצל מרימי משקולות: איפה בדיוק הכאב, באילו תרגילים הוא מופיע, איך נראה מבנה האימון (כמה לחיצות חזה, מה הטווח בתחתית), ואיך השכמה עובדת. ההתאמה, מה לשנות באימון ומה להשאיר, נעשית אחרי שרואים את הכתף. אם הצילום מראה אוסטאוליזיס מובהק, התוכנית משותפת עם האורתופד.
ומה אם זו לא פגיעה אלא "בלאי" של מפרק AC?
ארתרוזיס של מפרק AC שכיחה, בעיקר בגיל העמידה, וגורמת לכאב בקצה העליון או בחזית הכתף. ממצאי הצילום לבדם אינם מספיקים: ב-MRI של כתפיים ללא תסמינים נמצאו שינויים ארתריטיים ב-82% (Shubin Stein et al., 2001), ולכן האבחנה נשענת על הבדיקה הקלינית ועל התאמה לתסמינים.
המחקר על 50 כתפיים של 42 מטופלים ללא תסמינים, בגיל ממוצע של 35, מצא שיעור של 68% בני 30 ומטה ו-93% מעל גיל 30 עם שינויים ב-MRI (Shubin Stein et al., 2001). זו הוכחה לכך שתמונה "גרועה" בדימות אינה אומרת שהכתף כואבת בגלל המפרק. סקירת מאמרי בלאי מסכמת באותו אופן: האבחנה נשענת על ההיסטוריה, הבדיקה, הדימות ולעיתים הזרקה אבחנתית של חומר הרדמה, והמצב צריך להיות מובחן מחוסר יציבות עדין שעלול לתת תסמינים דומים (Mall et al., 2013).
לגבי הטיפול, סקירת היקף (scoping review) של 19 מחקרים עם 861 כתפיים בגיל ממוצע של 48.5 מצאה שטיפול שמרני וטיפול כירורגי שניהם הביאו לשיפור, אבל אף מחקר לא השווה ביניהם ישירות, ואיכות המחקרים הייתה נמוכה מאוד (Soler et al., 2021). המסקנה היא לא "ניתוח לא עוזר" ולא "טיפול שמרני מספיק", אלא שאין כרגע ראיות להכריע ביניהם. בפועל, מתחילים בטיפול שמרני, ומי שאינו משתפר מופנה לאורתופד.
מה המחקר אומר: מבט מפורט על הראיות
זו הסקירה המפורטת למי שרוצה לראות את הנתונים עצמם. הנקודה המרכזית: הראיות על טיפול בפריקות AC הן באיכות נמוכה עד נמוכה מאוד, והמסקנות מוגבלות מאוד על ידי עיצוב המחקרים. המשמעות היא שהחלטה אישית, ולא כלל אחד, היא הדרך הנכונה (Tamaoki et al., 2019).
איכות הראיות. בסקירת Cochrane הורדה דרגת הראיות בכל התוצאות לפחות בשתי רמות, בגלל סיכון גבוה להטיה (בעיקר היעדר עיוורון) וחוסר דיוק. הסוקרים ציינו גם שהראיות על תפקוד, חזרה לפעילות ואיכות חיים הגיעו משני המחקרים החדשים ביותר, שבדקו התקנים בשימוש היום באוכלוסיות מוגדרות היטב (Tamaoki et al., 2019). הם קראו לניסויים אקראיים חזקים יותר, עם פגיעות מוגדרות היטב.
תפקוד. שאלון DASH אחרי שנה: הפרש ממוצע של 0.73 נקודות (רווח סמך 95% מ-2.70- עד 4.16) על 112 משתתפים, ללא הבדל. בשישה שבועות, התפקוד אולי טוב יותר אחרי טיפול שמרני (Tamaoki et al., 2019). במטא-אנליזה של פריקות גבוהות, ציון Constant היה גבוה יותר בניתוח בכ-3.14 נקודות, אבל המחברים הסתייגו שההפרש ייתכן שאינו משמעותי קלינית, ולא היה הבדל ב-DASH (Chang et al., 2018).
אירועים שליליים. 45 מתוך 168 אחרי ניתוח לעומת 16 מתוך 174 בטיפול שמרני (יחס סיכון 2.82, רווח סמך 95% מ-1.65 עד 4.82). האירועים השכיחים אחרי ניתוח היו בעיות או אי נוחות עקב חומרה (18.5%) וזיהום (8.7%), ואחרי טיפול שמרני תסמינים מתמשכים, לרוב אי נוחות (7.1%) (Tamaoki et al., 2019). הסוקרים ציינו שרוב הסיבוכים הניתוחיים היו במחקרים ישנים עם התקנים שכבר לא בשימוש.
חזרה של הבעיה. בסקירה של דרגה שלישית (14 מחקרים, 646 כתפיים), 14% מקבוצת הניתוח חוו חזרה (Longo et al., 2017). הנתון הזה מזכיר ש"ניתוח" אינו הבטחה לתיקון לצמיתות.
פגיעות נלוות. ב-77 מטופלים שעברו ניתוח על פריקה חריפה בדרגות III עד V, נמצאו פגיעות בתוך המפרק ב-18.2% (14 מטופלים), וב-14.3% (11 מטופלים) פגיעת SLAP; אצל אלה עם דרגה V, 19% היו עם פגיעת SLAP (למעט SLAP מסוג I), לעומת 3.4% בדרגה IV (Tischer et al., 2008). זו סדרת מקרים, שנבחרה לניתוח.
אפידמיולוגיה. שיעור של 9.2 לכל 1,000 שנות-אדם בצוערים (דרגות נמוכות 89%; גברים בסיכון גבוה פי 2.18; ממוצע ימי היעדרות 10.4 בנמוכה לעומת 63.7 בגבוהה; 71% מהפגיעות הגבוהות בחרו בניתוח) (Pallis et al., 2012); שיעור של 1.8 לכל 10,000 תושבים בשנה, 8.5 גברים לכל אישה (Chillemi et al., 2013); שיעור של 2.0 לכל 10,000 שנות-אדם באוכלוסייה כללית, יחס גברים לנשים 7.6 (Nordin et al., 2020).
אוסטאוליזיס של קצה עצם הבריח. תיאור קלינית מבוסס על סקירה ולא על ניסוי מבוקר (DeFroda et al., 2017), ועל מחקר דימות בבני נוער שמצא שכיחות 6.5% ושינויים ארתריטיים במעקב (Roedl et al., 2015). אין כאן ניסוי אקראי שמשווה אסטרטגיות טיפול.
ארתרוזיס של AC. אין מחקר שהשווה ישירות טיפול שמרני לכירורגי; 19 מחקרים, 861 כתפיים, שניהם הביאו לשיפור, איכות נמוכה מאוד (Soler et al., 2021).
| מצב | איך זה מתחיל | מה בדרך כלל נבדק | לאן מפנים |
|---|---|---|---|
| נקע או פריקה נמוכה (דרגות I-II) | נפילה או חבטה על הכתף | כאב נקודתי, תנועת שכמה, כוח ועומס | טיפול שמרני; הרוב בדרגה הזו (Pallis et al., 2012, צוערים) |
| פריקה גבוהה (דרגה III ומעלה) | נפילה חזקה, בליטה ברורה | צילום, יציבות, תפקוד השכמה, פגיעות נלוות | אורתופד; החלטה על ניתוח לפי הדרגה והתפקוד (Tamaoki et al., 2019) |
| שבר בעצם הבריח | נפילה או חבטה, כאב חד ועיוות | צילום הוא המכריע | רופא קודם כול; ראו שבר בעצם הבריח |
| אוסטאוליזיס של קצה עצם הבריח | בהדרגה, אצל מי שמרים משקולות או עושה תנועות חוזרות מעל הראש | כאב בלחיצת חזה ובפרפר חזה; צילום הכרחי להבדלה | שינוי עומס בליווי; אורתופד אם אין תגובה (DeFroda et al., 2017) |
| ארתרוזיס של מפרק AC | בהדרגה, בעיקר בגיל העמידה | כאב בקצה העליון או בחזית הכתף; תנועה חוצת גוף | טיפול שמרני תחילה; אורתופד אם אין שיפור (Soler et al., 2021) |
| צביטה או בעיה בגיד, ללא נפילה | כאב בהרמה, לרוב בצד הכתף | קשת כאב, כוח השרוול | ראו תסמונת צביטה בכתף |
מה קורה אם אני לא משתפר?
אם הכאב לא משתפר, או שהכתף מרגישה חלשה, לא יציבה או "תלויה", עושים שלושה דברים: בודקים שוב אם האבחנה נכונה, בודקים אם תפקוד השכמה משתנה עם הטיפול, ומפנים לאורתופד אם אין התקדמות. בסקירת Cochrane, גם בטיפול שמרני חלק מהמטופלים המשיכו עם תסמינים מתמשכים, בדרך כלל אי נוחות (7.1%) (Tamaoki et al., 2019).
הקריטריון להחלטה מוגדר בתחילת הטיפול, יחד איתך: איזה כאב, איזו תנועה, איזה עומס, ובאיזו תקופה אנחנו מצפים לשינוי. אלה קריטריונים קליניים, לא נתונים ממחקר. אם אחרי תקופה סבירה אין שיפור בקריטריונים האלה, זה סימן להעריך מחדש או להפנות, ולא להמשיך אוטומטית באותו כיוון.
שתי נקודות עוד: ראשית, כאב נקודתי שנמשך מעבר לציפיות עלול להיות פגיעה נלווית שלא אובחנה, למשל בתוך המפרק (Tischer et al., 2008). שנית, ייתכן שהמפרק עצמו החלים אבל התפקוד של השכמה לא חזר, ובמקרה כזה העבודה ממוקדת בשכמה ולא בנקודה הכואבת.
מה בדיוק עושים בקליניקה, ומתי זה לא המקום?
בקליניקה מבצעים הערכה מלאה של הכתף, בונים תוכנית עומס מדורגת ב-1:1, ומלווים את החזרה לספורט או לחדר הכושר. לא מבצעים כאן הזרקות, גלי הלם, אבחנת שברים או החלטה על ניתוח. אם הבדיקה מעוררת חשד לשבר, לפריקה גבוהה או לפגיעה עצבית, אלחנדרו יגיד לך במפורש לחזור לרופא לפני שממשיכים.
הטיפול הוא פגישות אישיות של 50 עד 60 דקות, אחד על אחד, בלי צורך בהפניה. אין מחויבות לסדרה: ההחלטה כמה פגישות נדרשות נקבעת לפי התגובה שלך.
זה לא המקום אם: יש חשד לשבר (מעוות, כואב מאוד, אי אפשר להניע), אם יש חולשה או נימול שמתפשטים ליד, אם הבליטה גדלה, או אם הנפילה הייתה כה חזקה שיש חשד לפגיעות נוספות. עם עיוות או חשד לשבר, פונים מיד לחדר מיון; בשאר המקרים פונים קודם לרופא עוד היום.
דגלים אדומים, מתי לא ממתינים: כאב בכתף שמלווה בקוצר נשימה או בלחץ בחזה: מתקשרים מיד למד״א 101 ולא נוסעים לבד. עיוות ברור של עצם הבריח או של הכתף אחרי נפילה, חוסר יכולת להניע את הזרוע, נימול, חולשה או שינוי צבע ביד (יד חיוורת, קרה או כחלחלה), עור מעל הבליטה שנמתח או נפגע, או נפילה חזקה, בעיקר מאופנוע, אופניים במהירות או גובה, שבה ייתכנו פגיעות נוספות בחזה, בצוואר או בראש: פונים מיד לחדר מיון. כאב חד שמחמיר במהירות: פונים לרופא עוד היום.
שאלות נפוצות
האם פריקה של מפרק AC תמיד דורשת ניתוח?
לא. בסקירת Cochrane של 357 משתתפים לא נמצא הבדל בתפקוד אחרי שנה בין ניתוח לטיפול שמרני, בראיות באיכות נמוכה (Tamaoki et al., 2019). ההחלטה על ניתוח, אם בכלל, היא של אורתופד לפי הדרגה והתפקוד.
כמה זמן אני מחוץ לספורט אחרי פגיעה ב-AC?
זה תלוי בדרגה. בצוערים בארה"ב, ההיעדרות הממוצעת הייתה 10.4 ימים בדרגה נמוכה ו-63.7 ימים בדרגה גבוהה (Pallis et al., 2012). אלה ממוצעים מאוכלוסייה צעירה ופעילה; הזמן שלך נקבע בבדיקה.
האם הבליטה תיעלם?
בפריקות בדרגה גבוהה שמטופלות שמרנית, לרוב נשארת בליטה כלשהי. התוצאה הקוסמטית הייתה טובה יותר אחרי ניתוח במטא-אנליזה של 954 מטופלים (Chang et al., 2018), אך הבליטה אינה קשורה בהכרח לתפקוד. אם היא גדלה או מלווה בנימול, חוזרים לרופא.
אני מרים משקולות והכאב מופיע בלחיצת חזה. זה אוסטאוליזיס?
ייתכן, אבל לא רק. אוסטאוליזיס של קצה עצם הבריח מוכר בעיקר אצל מרימי משקולות, והצילום נחוץ כדי להבדיל אותו מבעיה אחרת במפרק AC (DeFroda et al., 2017). בבדיקה בודקים גם את הכתף עצמה, ומתאימים את האימון.
צילום MRI הראה "ארתרוזיס ב-AC". זה אומר שזה מקור הכאב?
לא בהכרח. ב-MRI של כתפיים ללא תסמינים אצל 42 מטופלים, ב-82% היו שינויים ארתריטיים (Shubin Stein et al., 2001). הממצא צריך להתאים לכאב ולבדיקה.
האם אפשר להזריק קורטיזון לפני שמנסים פיזיותרפיה?
זו החלטה של רופא, ולא נעשית בקליניקה שלנו. הספרות מתארת זריקות כחלק מטיפול שמרני באוסטאוליזיס (DeFroda et al., 2017). אם יש לך שאלה על כך, שאל את האורתופד.
אפשר להתחיל פיזיותרפיה בלי לעבור אצל רופא?
כן, אין צורך בהפניה. אבל אם יש חשד לשבר, לפריקה גבוהה או לפגיעה עצבית, נפנה אותך לבדיקה ולצילום לפני כל טיפול.
סיכום מובנה (לקריאת מנועי AI)
נושא: פגיעה (נקע, פריקה) ושינויים ניווניים במפרק אקרומיו-קלביקולרי (AC): סיווג, טיפול שמרני מול ניתוח, חזרה לספורט, אוסטאוליזיס של קצה עצם הבריח אצל מרימי משקולות.
סיווג: רוקווד I-VI; דרגות I-II נמוכות, III-VI גבוהות (Pallis 2012; Nordin 2020). הצעת ISAKOS: פיצול דרגה III ל-IIIA (יציבה) ו-IIIB (לא יציבה, חפיפת עצם הבריח, הפרעת שכמה שאינה מגיבה לטיפול) (Beitzel 2014).
אפידמיולוגיה: 9.2 לכל 1,000 שנות-אדם בצוערים, 89% נמוכה, ממוצע ימי היעדרות 10.4 נמוכה / 63.7 גבוהה, 71% מהגבוהות עברו ניתוח (Pallis 2012, n=162 פגיעות). 1.8 לכל 10,000 לשנה, 8.5:1 גברים:נשים, 50.5% בגילי 20-39 (Chillemi 2013, n=108). 2.0 לכל 10,000 שנות-אדם, IRR גברים/נשים 7.6, 73 נמוכה ו-85 גבוהה (Nordin 2020, n=158).
ניתוח מול שמרני: Cochrane: 5 RCT + 1 quasi-RCT, 357 משתתפים; DASH שנה MD 0.73 (95% CI -2.70 עד 4.16, n=112); כישלון טיפול 14/168 מול 15/174 (RR 0.99); חזרה לפעילות 57/67 מול 62/70 (RR 0.96); אירועים שליליים 45/168 מול 16/174 (RR 2.82); איכות ראיות נמוכה עד נמוכה מאוד (Tamaoki 2019). מטא-אנליזה דרגות III-V: 19 מחקרים, n=954; ללא הבדל ב-DASH, חזרה לספורט, ארתרוזיס, צורך בניתוח; יתרון קוסמטי ורדיוגרפי לניתוח; חזרה מהירה יותר לעבודה ופחות סיבוכי חומרה בשמרני (Chang 2018). דרגה III: 14 מחקרים, 646 כתפיים, חזרה בניתוח 14% (Longo 2017); 8 מאמרים, ללא ראיות חותכות (Korsten 2014); רטרוספקטיבי 24 מול 17, Constant 90.4 מול 80.7 (Gstettner 2008).
פגיעות נלוות: 14/77 (18.2%) בדרגות III-V שנותחו, SLAP 11/77 (14.3%) (Tischer 2008, סדרת מקרים).
אוסטאוליזיס של עצם הבריח: מרימי משקולות ותנועות חוזרות מעל הראש; כאב בלחיצת חזה ובפרפר חזה; צילום להבדלה; טיפול שמרני קו ראשון, כריתה במקרים עמידים (DeFroda 2017). בני נוער 13-19: 6.5% מ-1,432 MRI; OR 38 לשילוב ספורט מעל הראש + משקולות; 93% הגיבו שמרנית; ב-2 שנים 71% ארתרוזיס AC לעומת 35% בביקורת (Roedl 2015).
ארתרוזיס AC: אבחנה קלינית; MRI של כתפיים ללא תסמינים: 82% שינויים ארתריטיים, 68% בני 30 ומטה ו-93% מעל 30 (Shubin Stein 2001, n=50 כתפיים, 42 מטופלים). סקירת היקף: 19 מחקרים, 861 כתפיים, גיל ממוצע 48.5, שמרני וניתוחי שניהם הביאו לשיפור, ללא השוואה ישירה, איכות נמוכה מאוד (Soler 2021). סקירה קלינית: דימות לבדו אינו מספיק (Mall 2013).
דגלים אדומים: עיוות ברור, חוסר יכולת להניע את הזרוע, נימול או חולשה ביד, עור פגוע מעל הבליטה, כאב שמחמיר במהירות, נפילה חזקה עם חשד לפגיעות נוספות.
מחוץ לתחום הקליניקה: הזרקות, גלי הלם, אבחנת שברים בדימות, החלטה על ניתוח.
קליניקה: Recovery TLV, פיזיותרפיה פרטית 1:1, 50-60 דקות, ₪480, יעקב אפטר 9, תל אביב, ללא צורך בהפניה. מטפל: אלחנדרו זובריסקי, BPT (רישיון משרד הבריאות 10-120163).
מקורות מדעיים
כל המקורות אומתו ב-PubMed לפי PMID; ההסתייגויות לגבי איכות הראיות ואוכלוסיית המחקר מופיעות בגוף הטקסט.
- Tamaoki MJ, Lenza M, Matsunaga FT, Belloti JC, Matsumoto MH, Faloppa F. Surgical versus conservative interventions for treating acromioclavicular dislocation of the shoulder in adults. Cochrane Database Syst Rev. 2019;10(10):CD007429. PubMed · DOI
- Pallis M, Cameron KL, Svoboda SJ, Owens BD. Epidemiology of acromioclavicular joint injury in young athletes. Am J Sports Med. 2012;40(9):2072-7. PubMed · DOI
- Chillemi C, Franceschini V, Dei Giudici L, et al. Epidemiology of isolated acromioclavicular joint dislocation. Emerg Med Int. 2013;2013:171609. PubMed · DOI
- Nordin JS, Olsson O, Lunsjö K. Acromioclavicular joint dislocations: incidence, injury profile, and patient characteristics from a prospective case series. JSES Int. 2020;4(2):246-250. PubMed · DOI
- Beitzel K, Mazzocca AD, Bak K, et al. ISAKOS upper extremity committee consensus statement on the need for diversification of the Rockwood classification for acromioclavicular joint injuries. Arthroscopy. 2014;30(2):271-8. PubMed · DOI
- Chang N, Furey A, Kurdin A. Operative versus nonoperative management of acute high-grade acromioclavicular dislocations: a systematic review and meta-analysis. J Orthop Trauma. 2018;32(1):1-9. PubMed · DOI
- Longo UG, Ciuffreda M, Rizzello G, Mannering N, Maffulli N, Denaro V. Surgical versus conservative management of Type III acromioclavicular dislocation: a systematic review. Br Med Bull. 2017;122(1):31-49. PubMed · DOI
- Korsten K, Gunning AC, Leenen LPH. Operative or conservative treatment in patients with Rockwood type III acromioclavicular dislocation: a systematic review and update of current literature. Int Orthop. 2014;38(4):831-8. PubMed · DOI
- Gstettner C, Tauber M, Hitzl W, Resch H. Rockwood type III acromioclavicular dislocation: surgical versus conservative treatment. J Shoulder Elbow Surg. 2008;17(2):220-5. PubMed · DOI
- Tischer T, Salzmann GM, El-Azab H, Vogt S, Imhoff AB. Incidence of associated injuries with acute acromioclavicular joint dislocations types III through V. Am J Sports Med. 2009;37(1):136-9. PubMed · DOI
- Roedl JB, Nevalainen M, Gonzalez FM, Dodson CC, Morrison WB, Zoga AC. Frequency, imaging findings, risk factors, and long-term sequelae of distal clavicular osteolysis in young patients. Skeletal Radiol. 2015;44(5):659-66. PubMed · DOI
- DeFroda SF, Nacca C, Waryasz GR, Owens BD. Diagnosis and management of distal clavicle osteolysis. Orthopedics. 2017;40(2):119-124. PubMed · DOI
- Mall NA, Foley E, Chalmers PN, Cole BJ, Romeo AA, Bach BR. Degenerative joint disease of the acromioclavicular joint: a review. Am J Sports Med. 2013;41(11):2684-92. PubMed · DOI
- Soler F, Mocini F, Djemeto DT, Cattaneo S, Saccomanno MF, Milano G. No differences between conservative and surgical management of acromioclavicular joint osteoarthritis: a scoping review. Knee Surg Sports Traumatol Arthrosc. 2021;29(7):2194-2201. PubMed · DOI
- Shubin Stein BE, Wiater JM, Pfaff HC, Bigliani LU, Levine WN. Detection of acromioclavicular joint pathology in asymptomatic shoulders with magnetic resonance imaging. J Shoulder Elbow Surg. 2001;10(3):204-208. PubMed · DOI
מאת: אלחנדרו זובריסקי, BPT, פיזיותרפיסט מורשה (רישיון משרד הבריאות 10-120163) · ORCID 0009-0003-1069-937X · מייסד וקלינאי ב-Recovery TLV. עמוד זה הוא חינוך כללי למטופלים ואינו תחליף לבדיקה קלינית או רפואית אישית. אבחון שברים, הזרקות והחלטות על ניתוח הם באחריות רופא.
עדכון אחרון: 2026-11-13.
מצבים נלווים שאנו מטפלים בהם
נפלת על הכתף, או כואב לך בקצה העליון ואתה לא יודע אם זה AC? הערכה 1:1 של 50-60 דקות בודקת את המפרק, את תנועת השכמה ואת היכולת לשאת עומס, ואם התמונה מעוררת חשד לשבר או לפריקה גבוהה, תקבל המלצה ברורה למי לפנות לפני שממשיכים. אפשר להגיע ללא הפניה.
קביעת הערכה — ₪480יעקב אפטר 9, תל אביב · 050-717-1222 · ללא צורך בהפניה