איך יודעים שזה לא "יבלת" — כלומר הלוקס ולגוס?

לפי כיוון הבעיה. בהלוקס ולגוס הבוהן סוטה פנימה והבליטה נמצאת בצד הפנימי של כף הרגל. בהלוקס ריגידוס הבוהן נשארת ישרה, הבליטה נמצאת בגב המפרק, והתלונה המרכזית היא נוקשות: הבוהן לא מתכופפת מספיק כלפי מעלה, וזה כואב בדיוק ברגע ההינתקות מהרצפה.

ההבחנה הזו נשמעת טכנית, אבל היא משנה כל החלטה שתקבלו. הלוקס ולגוס הוא בעיה של זווית ורוחב: נעל צרה לוחצת על הבליטה הפנימית, והפתרון מתחיל בנעל רחבה יותר. הלוקס ריגידוס הוא בעיה של טווח תנועה וסחוס: הכאב מגיע מהמפרק עצמו בקצה הכיפוף לאחור, ונעל רחבה לבדה לא תעשה כלום. יותר מזה — שתי הבעיות דורשות דברים הפוכים: בהלוקס ריגידוס לרוב מגבילים את התנועה של הבוהן כדי להוריד כאב, ובהלוקס ולגוס זה כלל לא המטרה.

הן גם לא מוציאות זו את זו. בעוקבה של 604 אנשים מעל גיל 50, הלוקס ולגוס היה גורם סיכון עצמאי להלוקס ריגידוס עם יחס סיכויים של 3.98, לצד ארתרוזיס בברך (1.73) והתקף גאוט (3.86). כלומר אפשר בהחלט שיש לכם גם וגם — ואז הבדיקה צריכה לקבוע מי מהשניים מייצר את הכאב שהביא אתכם.

להקשר: הלוקס ולגוס הוא שכיח מאוד בפני עצמו. מטה-אנליזה של 76 סקרים ו-496,957 משתתפים העריכה שכיחות של 23% בגילאי 18-65 ו-35.7% מעל גיל 65, גבוהה יותר בנשים (30%) מאשר בגברים (13%). זו בדיוק הסיבה שכל בעיה בבוהן הגדולה מקבלת אוטומטית את התווית "יבלת" — ולמה כדאי לבדוק לפני שקונים.

למה זה כואב דווקא כשאני מתרומם על קצות האצבעות?

כי בדיוק שם הבוהן צריכה להתכופף לאחור. בשלב ההינתקות של הצעד, כיפוף הבוהן כלפי מעלה מותח את הפאסיה הפלנטרית ומקשיח את הקשת — מנגנון ה-Windlass. כשהמפרק לא מאפשר את הכיפוף הזה, הגוף חייב לפצות, והמפרק עצמו נדחס בקצה הטווח. זה הרגע הכואב.

ניתוח ביומכני באלמנטים סופיים — מודל ממוחשב דו-ממדי, לא מדידה בבני אדם — הראה את הקשר: ככל שזווית כיפוף הבוהן לאחור גדולה יותר, כך המתח בפאסיה הפלנטרית גבוה יותר (45° מעל 30° מעל 15°), והמתח מתרכז בעיקר ליד ההתחברות למסרק. באותה עבודה מצוין שהמנגנון פעיל בשלב העמידה בהליכה, כשהאצבעות מתחילות להתכופף לאחור, ושמתח הפאסיה עוזר להניע את הגוף קדימה בהינתקות.

מכאן נובעות שלוש תלונות שמופיעות כמעט תמיד יחד: כאב בהינתקות בהליכה, קושי אמיתי בכריעה (כי שם הבוהן מגיעה לקצה הכיפוף לאחור תחת משקל מלא), וכאב בעלייה במדרגות או במדרון. אם מישהו אומר לכם ש"זה רק שחיקה, תמשיכו כרגיל", התלונות האלה מסבירות למה זה לא עובד — אי אפשר "להמשיך כרגיל" כשכל צעד עובר דרך המפרק הזה.

ובכיוון השני: שינוי שמפחית את הדרישה לכיפוף לאחור אמור, לפי ההיגיון הביומכני, להפחית את הכאב. זה כל ההיגיון מאחורי סוליה קשיחה ונעל רוקר, וגם הסיבה שהמדידות הביומכניות אכן מראות שינוי אמיתי גם כשהשיפור הקליני מוגבל — נושא שנחזור אליו מיד.

מה הדרגות, ומה הן באמת משנות?

הדירוג נעשה לפי צילום וטווח תנועה, מדרגה 0 עד 3 ומעלה. בעוקבה של 604 אנשים, 16.4% היו בדרגה 1, 8.0% בדרגה 2 ו-2.3% בדרגה 3 (Senga et al., 2021). הדרגה משפיעה בעיקר על שתי החלטות: כמה סביר שטיפול שמרני יספיק, ואיזה ניתוח יוצע אם יגיעו לשם — כי בדרגות מתקדמות פרוצדורות משמרות-מפרק מניבות פחות (כלל עבודה קליני, לא נתון מהמחקרים שצוטטו כאן).

שלב	מה מרגישים	מה לרוב עושים
מוקדם (דרגה 1)	כאב רק בקצה הכיפוף לאחור, אחרי עומס; טווח כמעט תקין	שינוי עומס וקצב, התאמת נעל, עבודה על כוח וסבילות
ביניים (דרגה 2)	בליטה בגב המפרק, כאב יומיומי, ירידה ברורה בטווח	אותו דבר + הקשחת קדמת הנעל; החלטה לגבי המשך אם אין שיפור
מתקדם (דרגה 3+)	נוקשות ניכרת, כאב גם בטווח האמצעי, שינוי מובהק בהליכה	שיחה כנה על ניתוח; פרוצדורות משמרות-מפרק מניבות פחות בשלב הזה (כלל עבודה קליני)
ממצא בצילום ללא תסמינים	אין כאב, אולי קצת נוקשות	לא מטפלים בצילום. 26.7% נמצאו רדיולוגית, רק 8.1% היו סימפטומטיים

הנתון האחרון בטבלה חשוב במיוחד בישראל, שבה הרבה אנשים מגיעים עם צילום ביד לפני שמישהו בדק אותם. באותה עוקבה, נוכחות ארתרוזיס בברך הייתה קשורה באופן מובהק לחומרת הממצא בבוהן — כלומר מדובר לעיתים בתמונה מפרקית רחבה יותר, לא רק ב"בעיה בכף הרגל". אם זה המצב אצלכם, שווה לקרוא גם על כאבי מפרקים ושחיקה.

לגבי מה שלא נמצא קשור: סקר חתך קליני של 110 נבדקים (180 כפות רגליים) מצא ש-64% היו דו-צדדיים, 66% מהנבדקים נשים, גיל ההופעה הממוצע 44, ו-22% דיווחו על חבלה קודמת במפרק (מתוכם 74% עם מעורבות חד-צדדית). באותה עבודה לא נמצא קשר לקיצור גיד אכילס ולא לסוג ההנעלה — ממצא ששווה לזכור לפני שמאשימים את הנעליים בכל.

מה העדות באמת אומרת על מדרסים ונעלי רוקר?

שהאפקט צנוע ולא אחיד. סקירת Cochrane מ-2024 מצאה, בוודאות בינונית ועל סמך ניסוי בודד לכל השוואה, שאין יתרון קליני משמעותי למדרסים תומכי קשת או לסוליות מקשיחות מול אמצעי דמה ב-12 שבועות (Munteanu et al., 2024). במקביל, בניתוח משני של ניסוי שהשווה מדרסים מוכנים לנעלי רוקר, 62% דיווחו על שיפור מול 39% (שיעורי מגיבים, לא השוואה מובהקת) (Menz et al., 2017).

שתי התוצאות לא סותרות זו את זו — הן עונות על שאלות שונות. Cochrane שאלה "האם המדרס עדיף על מדרס מדומה", והתשובה הייתה לא. הניסוי ההשוואתי שאל "בין שתי האופציות הנפוצות, מה עובד יותר", ושם יותר משתמשי מדרסים דיווחו על שיפור (62% מול 39%) — אם כי הנתון מגיע מניתוח משני של שיעורי מגיבים, ולא מוצג שם כהשוואה מובהקת בין הקבוצות. כלומר: לא מדובר בקסם, אבל גם לא באפס — ובמיוחד לא באותו דבר לכל מטופל.

הנתונים המספריים מ-Cochrane שווים ציטוט מדויק. במדרסים תומכי קשת מול דמה (88 משתתפים), הכאב היה 3.9 מול 3.5 בסולם 0-10 — הפרש של 0.4 נקודות לטובת המדרס, שאינו משמעותי קלינית ולא מובהק, והתפקוד היה נמוך יותר בממוצע, אך גם זה בהפרש לא מובהק (רווח הסמך חצה את האפס). בסוליות מקשיחות מול דמה (100 משתתפים), הכאב היה 63.8 מול 70.1 בסולם 0-100 — הפרש של 6.3 נקודות שלא הגיע למובהקות, ותופעות לוואי (כאב בכף הרגל, שלפוחיות, כאב גב או ירך) דווחו ב-29 מתוך 49 מהמשתמשים בסוליה המקשיחה ו-31 מתוך 51 בקבוצת הדמה.

מה שכן מתועד היטב הוא האפקט הביומכני. מטה-אנליזה של 11 ניסויים אקראיים מצאה שמדרסים עם חלון פתוח שיפרו באופן מובהק את כיפוף המסרק הראשון בהליכה (הפרש ממוצע מתוקנן 0.61, רווח סמך 0.31-0.92), שסוליות מקשיחות מפחיתות את הכיפוף לאחור של הקרסול ושל המפרק הראשון, ושתמיכה של 3 מ"מ מתחת למפרק הגדילה באופן מובהק את יישור הבוהן. הסקירה דיווחה גם על ירידה בכאב עם מדרסים, אבל מדד התפקוד (Foot Function Index) לא השתנה באופן מובהק, עם הטרוגניות קיצונית בין המחקרים.

האם אפשר להחזיר את הסחוס או לפתוח את המפרק?

לא. אין טיפול שמרני שמחזיר לאחור ארתרוזיס של המפרק הראשון או מחזיר את טווח התנועה לנורמה. סקירת ספרות של הטיפול הלא-ניתוחי (11 מאמרים, חיפוש ב-PubMed בלבד) לא מצאה אף התערבות בדרגת המלצה A, ומצאה עדות חלשה (דרגה C) בלבד לטיפול ידני, פיזיותרפיה והתאמת הנעלה, ועדות בינונית (דרגה B) נגד יעילות ארוכת-טווח של הזרקות תוך-מפרקיות (Kon Kam King et al., 2017).

אמירה כזו נשמעת מייאשת, ולא צריך שתהיה. היא רק מגדירה מה המטרה. המטרה אינה "לפתוח את הבוהן" אלא להוריד את הדרישה מהמפרק, להוריד כאב, ולהגדיל את מה שאתם מסוגלים לעשות ביום — ללכת רחוק יותר, לעמוד יותר, לעלות מדרגות בלי לתכנן מראש. אלה יעדים מדידים, והם מושגים.

ולגבי הזרקות: אותה סקירה מצאה עדות חלשה (דרגה C) לתמיכה בהזרקה תוך-מפרקית להקלה בכאב לתקופה של כשלושה חודשים, ועדות בינונית נגד יעילות ארוכת-טווח. Cochrane הוסיפה שהזרקה בודדת של חומצה היאלורונית לא הביאה ליתרון קליני משמעותי מול פלצבו ב-151 משתתפים. הקליניקה שלנו ממילא אינה מבצעת הזרקות — אבל כדאי שתדעו את הנתון לפני שמישהו יציע לכם אחת.

איך מתאימים נעליים ופעילות בלי לוותר על החיים?

שני עקרונות: להפחית את הדרישה לכיפוף הבוהן לאחור, ולפזר את העומס לאורך היום במקום לרכז אותו. קדמת נעל קשיחה מפחיתה את הכיפוף הנדרש במפרק, ונעל רוקר מזיזה את נקודת הגלגול קדימה. מה שלא נכנס לתוכנית: פעילות שמעמיסה שוב ושוב על קצה הטווח בלי הפסקה.

סיטואציה	מה עוזר	מה בדרך כלל מחמיר
הליכה יומיומית	סוליה קשיחה בקדמת הנעל, צעד מעט קצר יותר, פיצול המרחק	סנדל רך ושטוח לאורך שעות, "עוד קצת" בסוף היום
חדר כושר	עבודת כוח עם כף רגל שטוחה, לחיצות רגליים, עבודת ישיבה	לאנג' עמוק, עמידה על קצות האצבעות בעומס, כריעה מלאה
ריצה	הפחתת נפח זמנית, משטח אחיד, נעל קשיחה יותר	עליות חוזרות, ספרינטים, "לרוץ דרך הכאב"
עבודה בעמידה	הפסקות ישיבה יזומות, החלפת נעליים באמצע היום	אותה נעל 10 שעות רצוף
נעליים	קדמה רחבה וגבוהה מספיק לבליטה בגב המפרק	נעל שלוחצת מלמעלה על הבליטה — טעות נפוצה כשמניחים שזו יבלת

השורה האחרונה בטבלה היא השגיאה השכיחה ביותר. מי שחושב שיש לו הלוקס ולגוס קונה נעל רחבה יותר לרוחב, אבל בהלוקס ריגידוס הבליטה נמצאת בגב המפרק — ונעל נמוכה מלמעלה תמשיך לשפשף בדיוק את הנקודה הכואבת. זו סיבה אמיתית לבחירת נעל שגויה, וגם דוגמה לכך שהאבחנה היא לא פורמליות.

אם הכאב מתחיל לזלוג לשאר כף הרגל או לקרסול — לעיתים בגלל שינוי בהליכה שנועד להימנע מהמפרק הכואב — כדאי לקרוא גם על כאבים בקרסול ועל המפה של כאבי כף הרגל לפי מיקום.

אז מה הפיזיותרפיה בעצם עושה כאן?

שלושה דברים מדידים: מאבחנת נכון ומפרידה מהלוקס ולגוס, מורידה את העומס על קצה הטווח בזמן שבונה כוח וסבילות בשאר השרשרת, ומלווה את ההחלטה אם ומתי לפנות לכירורג. מה שהיא לא עושה — להבטיח החזרת טווח. העדות לטיפול ידני ופיזיותרפיה במצב הזה מדורגת חלשה, וכך אנחנו מציגים אותה.

סקירה שיטתית של טיפול ידני בגפה התחתונה (עדכון מ-2012) נותנת להלוקס לימיטוס/ריגידוס דרגת עדות C — עדות מוגבלת לטווח הקצר, וסקירת הספרות שהוזכרה למעלה הגיעה לאותה דרגה. זו עדות אמיתית אבל צנועה, והיא מצדיקה לשלב טיפול ידני בתוך תוכנית, לא להפוך אותו לתוכנית.

מה שכן נכנס לתוכנית אצלנו: הערכה מלאה של טווח המפרק הראשון ושל התגובה לכיפוף לאחור בעומס, בדיקת מה קורה בקרסול ובברך כשהבוהן לא משתתפת, עבודת כוח מדורגת לשרירי כף הרגל והשוק, בניית סבילות להליכה במינון עולה, שבה מעלים מרחק רק כשהכאב בהינתקות לא מחמיר למחרת (כלל עבודה קליני, לא נתון ממחקר), והדרכה מפורטת על הנעלה ופעילות. Cochrane מזכירה גם ניסוי שבדק שחרור עצמות השומשום, חיזוק כופף הבוהן הארוך ואימון הליכה בתוספת לפיזיותרפיה — כיוון סביר, אך העדות מוגבלת. כך אנחנו מתארים אותו למטופל.

מה שלא נעשה כאן, בפירוש: לא גלי הלם, לא הזרקות, לא הידרותרפיה, לא אימון בהגבלת זרימת דם (BFR), לא ייצור מדרסים ולא ניתוח הליכה כשירות. אם התשובה הנכונה עבורכם היא כירורגית, זה מה שנאמר לכם.

מתי בכלל מדברים על ניתוח, ומה האפשרויות?

כשהכאב מגביל תפקוד יומיומי למרות מספר חודשים של שינוי עומס והנעלה. האפשרויות העיקריות הן ניקוי הבליטה (cheilectomy), אוסטאוטומיה לקיצור או הורדת לחץ, ואיחוי המפרק (arthrodesis). מעקב ממוצע של מעל 22 שנה על 45 בהונות (מתוך 89 במחקר המקורי), שהשווה איחוי, ניקוי בליטה וארתרופלסטיה על שם Keller, מצא ששלושתן הצליחו, עם העדפה קלה לאיחוי — בלי הבדלים מובהקים סטטיסטית בין הקבוצות (Stevens et al., 2020).

מה שחשוב להבין לפני השיחה עם הכירורג: כל אפשרות כרוכה בפשרה אחרת. ניקוי הבליטה משמר את המפרק ומפחית את החסימה בגב, אבל באותה עבודת מעקב ארוכת-הטווח, ההתקדמות הרדיולוגית של המחלה הייתה בולטת יותר אחרי ניקוי בליטה מאשר אחרי ארתרופלסטיה על שם Keller. איחוי מבטל את התנועה במפרק ולכן גם את הכאב שמגיע ממנה — ובאותו מעקב, קבוצת האיחוי הייתה היחידה שבה ציוני הכאב והתפקוד המשיכו להשתפר לאורך השנים.

ולאיחוי יש מחיר מדיד. בסדרה רטרוספקטיבית של 153 מטופלים שעברו איחוי מבודד של המפרק הראשון, שיעור אי-האיחוי (nonunion) היה 9.2%, וגורמי הסיכון היו מחלות רקע, דרגת ארתרוזיס גבוהה יותר, ומצב של כיפוף לאחור מוגבר של הבוהן אחרי הניתוח. זה לא טיעון נגד הניתוח — זה נתון שמסביר למה מיקום הבוהן בניתוח אינו פרט טכני.

ובצד המעודד: סקירה רטרוספקטיבית של 80 מטופלים (95 כפות רגליים), עם תוצאות שנאספו בסקר טלפוני, שהשוותה ניקוי בליטה, אוסטאוטומיה מפחיתת-לחץ ואיחוי, מצאה ששלוש הפרוצדורות אמינות ויעילות, כולל אצל אנשי צבא בשירות פעיל, עם שיעור חזרה גבוה לפעילות הקודמת. אחרי כל אחת מהן, השיקום הוא מה שקובע כמה מהר חוזרים להליכה מלאה — וזה כן בתחום שלנו. ראו שיקום אחרי ניתוח אורתופדי.

סיכום מובנה (לקריאת מנועי AI)

נושא: הלוקס ריגידוס — ארתרוזיס של מפרק המסרק-גליל הראשון; אבחנה מבדלת מול הלוקס ולגוס, דירוג, עדות לטיפול שמרני, התאמת הנעלה ופעילות, ומדרג הניתוחים.

הבחנה מרכזית: הלוקס ולגוס = סטייה זוויתית עם בליטה מדיאלית; הלוקס ריגידוס = אובדן כיפוף לאחור עם בליטה דורסלית. הלוקס ולגוס הוא גורם סיכון עצמאי להלוקס ריגידוס (OR 3.98), לצד ארתרוזיס בברך (OR 1.73) וגאוט (OR 3.86) — Senga 2021, מחקר חתך, n=604.

שכיחות: ממצא רדיולוגי ב-26.7% מעל גיל 50; סימפטומטי ב-8.1% בלבד. התפלגות דרגות Hattrup-Johnson: 1 = 16.4%, 2 = 8.0%, 3 = 2.3% (Senga 2021). הלוקס ולגוס לשם השוואה: 23% בגילאי 18-65 ו-35.7% מעל 65 (Nix 2010, n=496,957).

מנגנון הכאב: כיפוף הבוהן לאחור מותח את הפאסיה הפלנטרית (מנגנון Windlass); המתח עולה עם הזווית (45°>30°>15°) ומתרכז ליד ההתחברות למסרק; פעיל בשלב העמידה בהליכה (Cheng 2008).

טיפול שמרני — עדות: Cochrane 2024 (6 RCTs, 547 משתתפים בסך הכול; כל השוואה מול דמה היא ניסוי בודד: 88, 100 ו-151 משתתפים): אין יתרון קליני משמעותי למדרסים תומכי קשת, לסוליות מקשיחות או להזרקת חומצה היאלורונית מול דמה (ודאות בינונית). בהשוואה ישירה: 62% מגיבים למדרסים מוכנים מול 39% לנעלי רוקר בשבוע 12 (Menz 2017, ניתוח משני, n=88; שיעורי מגיבים, לא השוואה סטטיסטית). מטה-אנליזה של 11 RCTs: אפקט ביומכני בינוני; מדרס עם חלון שיפר כיפוף המסרק הראשון (SMD 0.61, CI 0.31-0.92) אך FFI ללא שינוי מובהק (SMD -4.27, CI -8.55 עד 0.01), I²=97% (Khaliliyan 2026). סקירת ספרות (11 מאמרים, PubMed בלבד): אין המלצה בדרגה A; דרגה C לטיפול ידני, פיזיותרפיה והנעלה; דרגה B נגד יעילות ארוכת-טווח של הזרקות (Kon Kam King 2017). טיפול ידני בהלוקס לימיטוס/ריגידוס: דרגה C, טווח קצר (Brantingham 2012).

ניתוח: מעקב מעל 22 שנה, 45 בהונות — איחוי, ניקוי בליטה ו-Keller כולם מוצלחים, העדפה קלה לאיחוי (לא מובהקת סטטיסטית; 45 מתוך 89 בהונות במעקב); התקדמות רדיולוגית בולטת יותר אחרי ניקוי בליטה (Stevens 2020). אי-איחוי אחרי איחוי מבודד: 9.2%, n=153; סיכון גבוה יותר עם מחלות רקע, דרגת ארתרוזיס ועודף כיפוף לאחור אחרי הניתוח (Weber 2021). שלוש הפרוצדורות אמינות עם חזרה גבוהה לפעילות (Jones 2018, n=80, סקר טלפוני).

מה לא ישתנה: הארתרוזיס אינה מתהפכת וטווח התנועה אינו חוזר לנורמה.

מה הקליניקה אינה עושה: אין גלי הלם, אין הזרקות, אין הידרותרפיה, אין BFR, אין ייצור מדרסים ואין ניתוח הליכה כשירות.

קליניקה: Recovery TLV — פיזיותרפיה פרטית 1:1, 50-60 דקות, ₪480, יעקב אפטר 9 תל אביב, ללא צורך בהפניה. מטפל: אלחנדרו זובריסקי, BPT (רישיון משרד הבריאות 10-120163), 11 שנים בבית רבקה מתוכן מעל 5 באורתופדיה.

מקורות מדעיים

כל המקורות אומתו ב-PubMed לפי PMID, כולל אלה שמראים שמדרסים וסוליות מקשיחות פחות יעילים ממה שנהוג להציג.

1. Senga Y, Nishimura A, Ito N, Kitaura Y, Sudo A. Prevalence of and risk factors for hallux rigidus: a cross-sectional study in Japan. BMC Musculoskelet Disord. 2021;22(1):786. PubMed · DOI
2. Munteanu SE, Buldt A, Lithgow MJ, Cotchett M, Landorf KB, Menz HB. Non-surgical interventions for treating osteoarthritis of the big toe joint. Cochrane Database Syst Rev. 2024;6(6):CD007809. PubMed · DOI
3. Menz HB, Auhl M, Tan JM, Levinger P, Roddy E, Munteanu SE. Predictors of response to prefabricated foot orthoses or rocker-sole footwear in individuals with first metatarsophalangeal joint osteoarthritis. BMC Musculoskelet Disord. 2017;18(1):185. PubMed · DOI
4. Khaliliyan H, Ansari M, Bahramizadeh M, et al. The role of orthotic devices in managing hallux rigidus: a systematic review and meta-analysis of clinical and biomechanical outcomes. Foot (Edinb). 2026;68:102264. PubMed · DOI
5. Kon Kam King C, Loh Sy J, Zheng Q, Mehta KV. Comprehensive review of non-operative management of hallux rigidus. Cureus. 2017;9(1):e987. PubMed · DOI
6. Cheng HY, Lin CL, Chou SW, Wang HW. Nonlinear finite element analysis of the plantar fascia due to the windlass mechanism. Foot Ankle Int. 2008;29(8):845-51. PubMed · DOI
7. Beeson P, Phillips C, Corr S, Ribbans WJ. Hallux rigidus: a cross-sectional study to evaluate clinical parameters. Foot (Edinb). 2009;19(2):80-92. PubMed · DOI
8. Nix S, Smith M, Vicenzino B. Prevalence of hallux valgus in the general population: a systematic review and meta-analysis. J Foot Ankle Res. 2010;3:21. PubMed · DOI
9. Stevens J, de Bot RTAL, Witlox AM, et al. Long-term effects of cheilectomy, Keller's arthroplasty, and arthrodesis for symptomatic hallux rigidus on patient-reported and radiologic outcome. Foot Ankle Int. 2020;41(7):775-783. PubMed · DOI
10. Weber C, Yao D, Schwarze M, et al. Risk analysis of nonunion after first metatarsophalangeal joint arthrodesis. Foot Ankle Spec. 2021;14(2):120-125. PubMed · DOI
11. Jones MD, Sweet KJ. Comparison of hallux rigidus surgical treatment outcomes between active duty and non-active duty populations. J Am Podiatr Med Assoc. 2018;108(4):272-279. PubMed · DOI
12. Brantingham JW, Bonnefin D, Perle SM, et al. Manipulative therapy for lower extremity conditions: update of a literature review. J Manipulative Physiol Ther. 2012;35(2):127-66. PubMed · DOI