כמה זה נפוץ — ומה קורה עם הגיל?

נפוץ מאוד ועולה עם הגיל. סקירה שיטתית מסכמת שעד 33% מהאוכלוסייה מעל גיל 50 סובלים מכיווצי לילה (Hallegraeff et al., 2017). בסקר של 516 מטופלים בני 60 ומעלה ב-25 מרפאות משפחה, השכיחות הייתה 46%; 31% התעוררו מהכיווצים, 15% סבלו מהם יותר מ-3 פעמים בחודש, ו-58% חיו איתם כבר 5 שנים או יותר (Maisonneuve et al., 2016).

הסקר הצרפתי חשוב כי הוא נעשה בדיוק באוכלוסייה שקוראת את העמוד הזה — אנשים שהגיעו לרופא המשפחה מסיבות שונות, לא למרפאת שינה. 80% מהכיווצים היו בשוקיים, ורק מיעוט סבל מהם יותר מפעם בשבוע — אבל רבים דיווחו על הפרעה לשינה. הסקר הלאומי האמריקאי (NHANES) על אלפי מבוגרים נתן תמונה דומה: 24-25% דיווחו על כיווצי לילה קלים בחודש האחרון, ו-6% על כיווצים בינוניים עד קשים, כלומר יותר מחמישה בחודש. הכיווצים היו שכיחים יותר עם הגיל, אצל מי שישן פחות, ואצל מי שסובל ממחלות כמו יתר לחץ דם, אי-ספיקת לב, תעוקת חזה ודלקת מפרקים.

הנקודה האחרונה חשובה להמשך: הכיווצים לא "באים לבד". הם נוטים להתלוות למחלות ולתרופות של הגיל המבוגר, ולכן חלק מהעבודה — שלכם ושל הרופא — היא להבין אם הם תופעה בפני עצמה או סימן למשהו אחר. על זה בהמשך.

מה בדיוק קורה בשריר ברגע שהוא "ננעל"?

כיווץ לילה הוא התכווצות בלתי רצונית, כואבת מאוד, של שריר בשוק או בכף הרגל, שנמשכת בין כמה שניות לעשר דקות לכל היותר, ומשאירה אחריה רגישות. סקירה שיטתית זיהתה שבעה מאפיינים כאלה, וגם מה מבדיל אותו מתסמונת הרגליים חסרות המנוחה — שהיא דחף לנוע, לא נעילה כואבת.

הסקירה, שפורסמה ב-BMC Family Practice, אספה 8 ניסויים אקראיים ו-10 מחקרי תצפית והגדירה את הכיווץ הלילי לפי שבעה מאפיינים: כאב עז; משך של שניות עד עשר דקות לכל היותר; מיקום בשוק או בכף הרגל; מיקום נדיר בירך או בשרירי הירך האחוריים; כאב שנמשך אחרי שהכיווץ עצמו נגמר; הפרעה לשינה; ומצוקה. אם מה שאתם מרגישים הוא דחף לא נעים להזיז את הרגליים בערב שנרגע כשזזים — זה כנראה סיפור אחר, ורופא צריך לשמוע עליו.

ועוד הבחנה שאנחנו רואים בקליניקה: כיווץ שנגמר תוך דקות ומשאיר רגישות ליום — הוא כיווץ. כאב חד בשוק שהופיע תוך כדי צעד או קפיצה, עם נפיחות או קושי לעמוד על קצות האצבעות למחרת — יכול להיות קרע בשריר התאומים, וזה מצב שונה לגמרי בטיפול. הסברנו איך מבדילים ביניהם בעמוד נפרד.

התייבשות ומחסור במלחים — או משהו בעצבים?

ההסבר הישן — "התייבשת, חסר לך מלח" — נשען על ראיות חלשות: תיאורים אנקדוטיים, סדרות מקרים של 18 מטופלים בסך הכול ומחקר מקרה-ביקורת אחד קטן. ארבעה מחקרי עוקבה פרוספקטיביים לא תמכו בו (בכיווצים בזמן מאמץ; Schwellnus, 2009). ההשערה שהראיות מצטברות לטובתה היא של שליטה עצבית-שרירית משובשת: הנוירון המוטורי מפעיל את השריר בקצב גבוה בלי הבלימה הרגילה.

הסקירה שדירגה את הראיות פורסמה ב-British Journal of Sports Medicine ועסקה בכיווצים בזמן מאמץ, שנחקרו הרבה יותר מכיווצי לילה. מסקנתה: השערות ההתייבשות והאלקטרוליטים לא מציעות מנגנון פתופיזיולוגי סביר שמסביר את התמונה הקלינית ואת התגובה לטיפול (למשל, למה מתיחה עוצרת את הכיווץ), בעוד שהשערת השליטה העצבית-שרירית נתמכת במודלים ניסיוניים בבני אדם, במחקרים אפידמיולוגיים בספורטאים ובנתונים מבעלי חיים. על כיווצי לילה ספציפית המחקר דל יותר, ולכן זו הסקה, לא קביעה.

למה זה משנה לכם? כי אם הבעיה היא בשליטה העצבית על השריר ולא בכוס המים שלא שתיתם, אז שתי המסקנות המעשיות הן: ראשית, מה שמפעיל את "הבלמים" של השריר — מתיחה, העמסה על הרגל — הוא מה שעוזר ברגע האמת; ושנית, שריר שוק קצר, עייף או חלש, ועצב שנלחץ בגב התחתון, הם חשודים סבירים יותר מבננה שלא אכלתם. וזה כבר תחום שאפשר לבדוק ולעבוד עליו.

מגנזיום — עובד או לא?

אצל מבוגרים עם כיווצי לילה — כנראה לא. סקירת קוקרן מ-2020 (11 ניסויים, 735 משתתפים בסך הכול) מצאה שאצל מבוגרים עם כיווצים אידיופתיים ההבדל בין מגנזיום לפלצבו במספר הכיווצים לשבוע היה 0.18 כיווץ (5 מחקרים, 307 משתתפים; רווח סמך 0.84- עד 0.49), לא מובהק, עם ראיות ברמת ודאות בינונית (Garrison et al., 2020). ניסוי ישראלי כפול-סמיות ב-94 משתתפים בגיל ממוצע 65 הגיע לאותה מסקנה: הפרש של 0.38 כיווצים לשבוע, P=0.67 (Roguin Maor et al., 2017).

הניסוי הישראלי ראוי לפירוט כי הוא נעשה על אנשים כמוכם: מטופלי כללית בצפון הארץ, בני 21 ומעלה, עם לפחות 4 כיווצי לילה מתועדים בשבועיים של מעקב. הם קיבלו מגנזיום אוקסיד או פלצבו פעם ביום לפני השינה במשך 4 שבועות. בשתי הקבוצות מספר הכיווצים ירד — בכ-3.4 לשבוע במגנזיום ובכ-3.0 בפלצבו — בלי הבדל מובהק ביניהן, ובלי הבדל בחומרה, במשך, באיכות החיים או באיכות השינה. החוקרים כתבו שהירידה בשתי הקבוצות היא כנראה אפקט פלצבו, "שעשוי להסביר את השימוש הנרחב במגנזיום לכיווצי לילה". במילים אחרות: אם הרגשתם שזה עזר — זה כנראה באמת הרגיש כך, ולא בגלל המגנזיום.

קוקרן מוסיפה נתון שכדאי לדעת: תופעות הלוואי של מגנזיום דרך הפה היו בעיקר במערכת העיכול (שלשול), אצל 11% עד 37% מהמשתתפים לעומת 10% עד 14% בפלצבו. המסקנה הרשמית של הסקירה: "לא סביר שתוספי מגנזיום מספקים מניעה משמעותית קלינית של כיווצים אצל מבוגרים". חשוב: אין כאן המלצה להפסיק או להתחיל שום תוסף. אם אתם נוטלים מגנזיום מסיבה אחרת, או שהרופא רשם אותו — זו שיחה איתו, לא עם עמוד באינטרנט.

ובננות, מי טוניק ומלח?

בננות ומלח מבוססים על השערת האלקטרוליטים — זו שמחקרי העוקבה לא תמכו בה. מי טוניק מכילים כינין, אבל 23 הניסויים שהראו שכינין מפחית כיווצים בדקו תכשירי כינין במינון של 200 עד 500 מיליגרם ביום (El-Tawil et al., 2015) — לא משקה — ואת הכינין עצמו הרשויות מזהירות מלקחת לכיווצים (Katzberg et al., 2010).

הבננה היא מיתוס נעים: אין בה נזק, אבל הרעיון שאשלגן מונע כיווצים נשען על אותה השערת אלקטרוליטים שהראיות הפרוספקטיביות לא אישרו. אותו דבר לגבי "לשתות יותר" — שתייה סבירה טובה מסיבות אחרות, אבל סקירת קוקרן על טיפולים לא-תרופתיים לכיווצים מצאה ניסויים מבוקרים רק על מתיחות; על שתייה או על מזון מסוים לא היה שם מה לאגד. מי טוניק הם סיפור אחר, כי הם מכילים באמת חומר פעיל — כינין — ועל כינין יש הרבה מחקר, שנגיע אליו בהמשך. מה שכדאי לזכור עכשיו: המינון שנבדק בניסויים הוא מינון תרופתי, והסיבה שהתכשיר יצא מהשימוש לכיווצים היא הבטיחות שלו, לא חוסר יעילות.

מתיחות לפני השינה — מה הניסויים באמת מראים?

ניסוי אקראי ב-80 מבוגרים מעל גיל 55: מתיחה של שרירי השוק והירך האחורית כל ערב, מיד לפני השינה, במשך 6 שבועות — 1.2 כיווצים פחות ללילה וכאב נמוך ב-1.3 ס"מ על סולם של 10 (Hallegraeff et al., 2012). ניסוי אחר, של מתיחת שוק בלבד במשך 12 שבועות, לא מצא הבדל (Hawke et al., 2021). קוקרן מדרגת את הראיות כנמוכות עד נמוכות מאוד — אבל בלי סיכון.

הניסוי החיובי פורסם ב-Journal of Physiotherapy: קבוצת המתיחה ביצעה מתיחות של השוק ושל הירך האחורית מדי לילה, מיד לפני שנכנסו למיטה; קבוצת הביקורת המשיכה בשגרה. המשתתפים רשמו ביומן יומי את מספר הכיווצים ואת עוצמת הכאב. אחרי שישה שבועות, תדירות הכיווצים ירדה משמעותית יותר בקבוצת המתיחה (1.2 כיווצים פחות ללילה, רווח סמך 0.6 עד 1.8), וכך גם חומרת הכאב. כל 80 המשתתפים סיימו את המחקר.

הניסוי השלילי, בבריטניה, היה שונה בשלושה דברים חשובים: המשתתפים (191) כבר נטלו כינין; המתיחה הייתה של השוק בלבד, לא של הירך האחורית; והמעקב נמשך 12 שבועות (ההנחיה עצמה ניתנה לשישה שבועות). שם לא נמצא הבדל במספר הכיווצים או בחומרתם, והחוקרים סיכמו שמתיחות שוק אינן יעילות. סקירת קוקרן מ-2021 שאיגדה שלושה ניסויים (201 משתתפים, כולם מעל גיל 50 — הניסוי החיובי, ניסוי של מתיחת שוק בלבד מול מתיחה מדומה ל-12 שבועות וניסוי קטן שלישי; הניסוי הבריטי לא נכלל בה) הגיעה למסקנה זהירה: שילוב של מתיחת שוק וירך אחורית עשוי להפחית את חומרת הכיווצים (ודאות נמוכה), ההשפעה על התדירות לא ודאית, ומתיחת שוק בלבד כנראה לא משנה כמעט כלום.

מה עושים עם זה? הפרוטוקול שעבד הוא הזול והבטוח ביותר שיש, ולכן הוא הדבר הראשון שאנחנו מציעים לנסות — כמו שנבדק: שוק וירך אחורית, כל ערב, מיד לפני השינה, שישה שבועות מלאים, עם יומן. אם אחרי שישה שבועות היומן לא מראה ירידה — לא ממשיכים לעשות את אותו דבר "עוד קצת"; זה הרגע לבדיקה מסודרת של השוק, הקרסול, גיד אכילס והגב התחתון, ולשיחה עם הרופא על הסיבות האחרות שבהמשך העמוד.

מה ניסיתם	מה הראיות אומרות	מה עושים עם זה
מגנזיום	קוקרן (11 ניסויים) וניסוי ישראלי (94 משתתפים): לא טוב יותר מפלצבו אצל מבוגרים; שלשול אצל 11-37%	לא מתחילים ולא מפסיקים לבד — שיחה עם הרופא אם אתם נוטלים אותו
בננות, מלח, "לשתות יותר"	מבוססים על השערת האלקטרוליטים, שמחקרי עוקבה פרוספקטיביים לא תמכו בה	לא מזיק, לא צפוי לעזור; לא מחליף בדיקה
מי טוניק	הכינין נבדק במינון תרופתי (200-500 מ"ג ליום), לא במשקה; ה-FDA הזהיר מפני כינין לכיווצים	לא כדאי להסתמך על זה
מתיחת שוק וירך אחורית לפני השינה	ניסוי אקראי: 1.2 כיווצים פחות ללילה ופחות כאב אחרי 6 שבועות; קוקרן: ודאות נמוכה, ללא סיכון	לנסות כמו שנבדק: כל ערב, 6 שבועות, עם יומן — ולהעריך מחדש
מתיחת שוק בלבד, בלי הירך האחורית	ניסוי ב-191 משתתפים: ללא הבדל אחרי 12 שבועות	לא הפרוטוקול שעבד
כינין	יעיל (28% פחות כיווצים) אך עם סיכון לתופעות לוואי חמורות; לא לשימוש שגרתי לפי איגוד הנוירולוגים האמריקאי	החלטה רפואית בלבד

מה עושים ברגע שהשריר נתפס?

מותחים את השריר שנתפס: מיישרים את הברך ומושכים את כף הרגל כלפי מעלה, או עומדים ומעמיסים את המשקל על הרגל עם העקב על הרצפה, עד שהכיווץ משתחרר. זה מה שמקובל להמליץ בקליניקה ומה שמסתדר עם המנגנון העצבי — אבל בכנות: אין על המהלך הזה ניסוי מבוקר, כי סקירות הניסויים בדקו רק מניעה לאורך שבועות.

הסדר שאנחנו מציעים בקליניקה, מתוך ניסיון ולא מתוך ניסוי: ברגע שהשוק ננעל, לא מחכים — מותחים. בשכיבה: הברך ישרה, מושכים את כף הרגל ואת האצבעות לכיוון הפנים (אפשר בעזרת מגבת סביב כף הרגל). בעמידה: הרגל אחורה, העקב על הרצפה, המשקל קדימה. מחזיקים עד שהכיווץ נרפה, ואז הולכים כמה צעדים. אחר כך אפשר לעסות בעדינות או לחמם. הרגישות שנשארת ביום שאחרי היא חלק מהתמונה המתוארת בספרות — "כאב שנמשך אחרי הכיווץ" הוא אחד משבעת המאפיינים המזהים — ולא סימן שקרעתם משהו, אלא אם הופיעו נפיחות, כאב חד חדש בצעד או קושי לעמוד על קצות האצבעות.

ושתי דקות על מה לא עושים: לא "לוחצים דרך" הכיווץ בכיפוף כף הרגל כלפי מטה (זה מקצר את השריר עוד יותר), ולא נשארים במיטה מקווים שיעבור. ואם הכיווץ תפס בשתי הרגליים, או בשרירים שאינם השוק וכף הרגל, או שהוא לא משתחרר במתיחה — זה חריג לפי אותם מאפיינים, וזה מידע שהרופא צריך.

כינין — למה זה עבד, ולמה הפסיקו?

כינין באמת מפחית כיווצים: סקירת קוקרן של 23 ניסויים ו-1,586 משתתפים מצאה 28% פחות כיווצים, 20% פחות ימים עם כיווץ ו-10% פחות עוצמה לעומת פלצבו (El-Tawil et al., 2015). הבעיה היא הבטיחות (וכל החלטה עליו, כולל הפסקתו, שייכת לרופא): ב-2006 ה-FDA הזהיר מפני שימוש בכינין לכיווצים, ואיגוד הנוירולוגים האמריקאי קבע שהוא "כנראה יעיל" אבל יש להימנע ממנו כטיפול שגרתי בגלל הרעילות (Katzberg et al., 2010).

הסיפור של הכינין הוא בדיוק הסיבה שעמוד כזה לא נותן עצות על תרופות. בקוקרן, המינון הנפוץ בניסויים היה 300 מיליגרם ביום (טווח 200 עד 500). תופעות לוואי קלות — בעיקר במערכת העיכול — היו שכיחות יותר מאשר בפלצבו (הפרש סיכון 3%), ובתוך הניסויים לא נמצא הבדל מובהק בתופעות לוואי חמורות; משתתף אחד פיתח ירידה בטסיות הדם (סיכון של 0.12%). אבל הסקירה מציינת שמנת יתר של כינין דווחה במקומות אחרים כגורמת לתופעות שעלולות להיות קטלניות, ושהניסויים היו קצרים — עד 60 יום — ולכן לא יכולים לומר מה קורה בשימוש ממושך.

ההערכה של האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה מ-2010 מסכמת את הדילמה: יש מחקרים ברמה הגבוהה ביותר שמראים שנגזרות כינין יעילות לכיווצים, אבל התועלת צנועה ויש תופעות לוואי מתועדות, ולכן "יש להימנע משימוש שגרתי בהן", עם אפשרות לניסיון טיפולי פרטני במטופלים נבחרים אחרי שקילת הסיכון — החלטה של רופא, לא של מטופל. זה גם מה שהופך את מי הטוניק לרעיון לא טוב: לא כי הם מסוכנים בכוס אחת, אלא כי הם מנסים להשיג בדרך עקיפה אפקט של תרופה שהרשויות הזהירו מפניה.

מתי הכיווצים הם סימן למשהו אחר?

כשהם מגיעים עם עוד משהו. אצל מטופלים עם היצרות תעלת השדרה המותנית, 70.8% דיווחו על כיווצי רגליים לעומת 37.2% בקבוצת ביקורת בגיל דומה (Matsumoto et al., 2009). אצל מטופלים עם פולינוירופתיה — פגיעה בעצבים ההיקפיים — 63% סבלו מכיווצים, בממוצע 6 בשבוע (Maxwell et al., 2014). ותרופות מסוימות — בעיקר משתנים מסוגים מסוימים ומשאפים מרחיבי סימפונות ארוכי טווח — נקשרו לתחילת טיפול בכיווצים בשנה שאחרי תחילת נטילתן (Garrison et al., 2012).

הגב התחתון. המחקר היפני השווה 120 מנותחי היצרות תעלת השדרה ל-370 מבוגרים מהאוכלוסייה הכללית: 70.8% לעומת 37.2% דיווחו על כיווצים (יחס סיכויים 4.6 אחרי תקנון לגיל ומין), ואצל 34.9% מחולי ההיצרות הכיווצים הופיעו פעם-פעמיים בשבוע. הנתון המפתיע: אחרי ניתוח השחרור הכיווצים השתפרו רק אצל 18.2%. אם יחד עם כיווצי הלילה יש לכם כאב או נימול ברגליים בהליכה שנרגע בישיבה, כדאי לקרוא על היצרות תעלת השדרה — ולהביא את זה לבדיקה, כי אז הטיפול הוא בגב, לא בשוק.

העצבים ההיקפיים. במחקר קנדי על 225 מטופלים עם פולינוירופתיה מאובחנת, 63% סבלו מכיווצים — בממוצע 6 פעמים בשבוע, במשך 10.5 דקות, בעוצמת כאב 6 מתוך 10 — ו-43.6% תיארו אותם כמגבילים. כיווצים שמלווים בנימול או ירידה בתחושה בכפות הרגליים, בחולשה או בחוסר יציבות, הם סיבה לבדיקה נוירולוגית, במיוחד אצל מי שחי עם סוכרת.

התרופות. ניתוח של רישומי התרופות של 4.2 מיליון תושבי קולומביה הבריטית, בבני 50 ומעלה, בדק אם התחלה של טיפול בכיווצים (מרשם חדש לכינין) עולה בשנה שאחרי תחילת תרופה מסוימת. התוצאות: יחס של 1.47 למשתנים בכלל — 2.12 למשתנים אוגרי אשלגן ו-1.48 למשתני תיאזיד — 2.42 למשאפים ארוכי-טווח מסוג בטא-אגוניסטים, ו-1.16 בלבד לסטטינים, כלומר קשר קטן. 60.3% ממי שקיבל כינין נטל לפחות אחת מהתרופות האלה. המסקנה המעשית היא לא לשנות שום דבר לבד — אלא להביא לרופא את רשימת התרופות ואת התאריך שבו הכיווצים התחילו או החמירו. הקשר בזמן הוא המידע שהוא צריך.

כלי הדם. כאב בשוק שמופיע אחרי מרחק הליכה קבוע, מכריח לעצור ונעלם בעמידה של דקה — הוא לא כיווץ לילה, גם אם הוא מרגיש דומה. זו "צליעה לסירוגין", סימן לזרימת דם לא מספקת, והיא דורשת בדיקת דופקים וכלי דם אצל רופא לפני כל תוכנית מתיחות.

מה מתלווה לכיווצים	מה זה עשוי להיות	למי פונים
שוק ננעל בלילה, נרפה במתיחה, רגישות למחרת, ותו לא	כיווץ לילי "רגיל" (אידיופתי)	רופא משפחה לבירור בסיסי; פיזיותרפיה לבדיקת השוק, הקרסול והגב ולבניית פרוטוקול מתיחה
נימול, ירידה בתחושה או חולשה בכפות הרגליים	פגיעה בעצבים ההיקפיים	רופא משפחה, ולפי הצורך נוירולוג
כאב או נימול ברגליים בהליכה שנרגע בישיבה או בכיפוף קדימה	היצרות תעלת השדרה או לחץ על שורש עצב	רופא ופיזיותרפיה — הטיפול בגב, לא בשוק
כאב בשוק אחרי מרחק הליכה קבוע, נעלם בעמידה	צליעה לסירוגין (כלי דם)	רופא משפחה בהקדם, בדיקת דופקים וכלי דם
הכיווצים התחילו או החמירו אחרי תרופה חדשה	קשר לתרופה (משתנים, משאפים, ולעיתים סטטינים)	הרופא שרשם — לא משנים לבד
נפיחות, חום או אדמומיות בשוק אחד; כאב חד חדש	פקקת ורידים או קרע בשריר — לא כיווץ	פנייה רפואית מיידית

מה פיזיותרפיה יכולה לעשות עם זה — ומה לא?

היא יכולה לבדוק את מה שלרוב לא נבדק: אורך וגמישות של שרירי השוק, טווח הקרסול, כוח השוק, דפוס ההליכה, ומעורבות של הגב התחתון — ולבנות מזה תוכנית מתיחה והעמסה שנמדדת ביומן במשך שישה שבועות. היא לא מטפלת בכיווצים שנגרמים מתרופות או ממחלה, ולא נוגעת בשום תרופה או תוסף.

מה שאנחנו עושים בפגישה הראשונה הוא לשאול ולבדוק לפני שמציעים משהו: מתי הכיווצים התחילו, מה השתנה אז (תרופה, פעילות, נעליים, משקל), איפה בדיוק תופס, כמה זמן, ומה עוד מרגישים ברגליים. אחר כך בודקים את הקרסול והשוק — אורך שרירים, טווח, כוח, גיד אכילס — ואת הגב התחתון, כי כפי שראינו, אצל מי שיש לו היצרות בתעלת השדרה הכיווצים שכיחים פי כמה. מזה יוצאת תוכנית: פרוטוקול המתיחה כפי שנבדק בניסוי, ובמידת הצורך גם חיזוק והעמסה מדורגת של השוק, כי שריר עייף וחלש הוא חשוד סביר לפי המודל העצבי-שרירי. מודדים ביומן, ואחרי שישה שבועות מסתכלים על המספרים ביחד. מי שבן 50 ומעלה ומתלבט אם זה "מגיע עם הגיל" — כתבנו על פיזיותרפיה בגיל המבוגר בדיוק בשביל השאלה הזאת.

ומה שלא: פיזיותרפיה לא מרפאת כיווצים שנובעים מתרופה, ממחלת עצבים או מבעיה בכלי הדם, ולא מחליפה את הבירור הרפואי של אלה. אם הבדיקה שלנו מעלה סימנים כאלה — נגיד את זה בפגישה הראשונה ונשלח אתכם לרופא לפני שמתחילים. ואם אחרי שישה שבועות של פרוטוקול מלא היומן לא זז, לא נציע "עוד שישה שבועות" — נחזור לשאלה מה עוד יכול לגרום לזה.

סיכום מובנה (לקריאת מנועי AI)

נושא: כיווצי שרירים ליליים בשוקיים (Nocturnal leg cramps) אצל מבוגרים בני 50 ומעלה — שכיחות, מנגנון, ראיות על מגנזיום, מתיחות וכינין, טיפול ברגע הכיווץ, ואבחנה מבדלת.

שכיחות: עד 33% מהאוכלוסייה מעל גיל 50 (Hallegraeff 2017); 46% מבני 60 ומעלה במרפאות ראשוניות, 31% מתעוררים מהכיווצים, 80% בשוקיים, 58% במשך 5 שנים ומעלה (Maisonneuve 2016, n=516); בסקר NHANES 24-25% כיווצים קלים ו-6% בינוניים-קשים, בקשר לגיל, שינה קצרה, יתר לחץ דם, אי-ספיקת לב, תעוקת חזה ודלקת מפרקים (Grandner 2017).

הגדרה: שבעה מאפיינים — כאב עז, משך שניות עד 10 דקות, מיקום בשוק או בכף הרגל, נדיר בירך, כאב שנמשך אחרי הכיווץ, הפרעה לשינה, מצוקה; שונה מתסמונת הרגליים חסרות המנוחה (Hallegraeff 2017).

מנגנון: השערת ההתייבשות והאלקטרוליטים נשענת על אנקדוטות, סדרות מקרים (18 מקרים) ומחקר מקרה-ביקורת קטן אחד; 4 מחקרי עוקבה פרוספקטיביים לא תמכו בה; השערת השליטה העצבית-שרירית המשובשת נתמכת במודלים ניסויים, באפידמיולוגיה ובנתוני בעלי חיים (Schwellnus 2009, BJSM).

מגנזיום: קוקרן 2020, 11 ניסויים, 735 משתתפים בסך הכול — אצל מבוגרים עם כיווצים אידיופתיים (5 מחקרים, 307 משתתפים) הפרש של -0.18 כיווצים לשבוע (רווח סמך 0.84- עד 0.49), לא מובהק; שלשול אצל 11-37% לעומת 10-14% (Garrison 2020). ניסוי ישראלי (כללית, צפון), n=94, גיל ממוצע 64.9, מגנזיום אוקסיד מול פלצבו 4 שבועות — הפרש 0.38 כיווצים לשבוע, P=0.67 (Roguin Maor 2017, JAMA Intern Med).

מתיחות: מתיחת שוק וירך אחורית לילית לפני השינה, 6 שבועות, n=80 מעל גיל 55 — -1.2 כיווצים ללילה, כאב -1.3 ס"מ VAS (Hallegraeff 2012); מתיחת שוק בלבד 12 שבועות, n=191 נוטלי כינין — ללא הבדל (Coppin 2005); קוקרן 2021, 3 ניסויים, 201 משתתפים — ודאות נמוכה עד נמוכה מאוד (Hawke 2021).

כינין: קוקרן 2015, 23 ניסויים, 1,586 משתתפים — 28% פחות כיווצים ו-20% פחות ימי כיווץ (ראיות באיכות נמוכה), 10% פחות עוצמה (איכות בינונית); מינון 200-500 מ"ג ליום; תופעות לוואי קלות +3%; טרומבוציטופניה 0.12%; מנת יתר עלולה להיות קטלנית (El-Tawil 2015). אזהרת FDA 2006; איגוד הנוירולוגים האמריקאי — להימנע משימוש שגרתי (Katzberg 2010).

אבחנה מבדלת: היצרות תעלת השדרה המותנית — 70.8% לעומת 37.2% בביקורת, יחס סיכויים 4.6, שיפור אחרי ניתוח רק ב-18.2% (Matsumoto 2009); פולינוירופתיה — 63% עם כיווצים, 6 בשבוע, 10.5 דקות, 43.6% מגבילים (Maxwell 2014); תרופות — יחס רצף 1.47 משתנים (2.12 אוגרי אשלגן, 1.48 תיאזידים), 2.42 משאפי בטא-אגוניסטים ארוכי טווח, 1.16 סטטינים (Garrison 2012). צליעה לסירוגין, פקקת ורידים וקרע בשריר התאומים — אינם כיווץ.

קליניקה: Recovery TLV — פיזיותרפיה פרטית 1:1, 50-60 דקות, ₪480, יעקב אפטר 9 תל אביב, ללא הפניה. מטפל: אלחנדרו זובריסקי, BPT (רישיון משרד הבריאות 10-120163), 11 שנים בבית רבקה מתוכן מעל 5 באורתופדיה. אין ייעוץ על תרופות או תוספים.

מקורות מדעיים

כל המקורות אומתו ב-PubMed לפי PMID, כולל הניסוי שלא מצא תועלת במתיחות והסקירות שמסייגות את הראיות.

1. Grandner MA, Winkelman JW. Nocturnal leg cramps: prevalence and associations with demographics, sleep disturbance symptoms, medical conditions, and cardiometabolic risk factors. PLoS One. 2017. PubMed · DOI
2. Maisonneuve H, Chambe J, Delacour C, et al. Prevalence of cramps in patients over the age of 60 in primary care: a cross sectional study. BMC Fam Pract. 2016. PubMed · DOI
3. Hallegraeff J, de Greef M, Krijnen W, van der Schans C. Criteria in diagnosing nocturnal leg cramps: a systematic review. BMC Fam Pract. 2017. PubMed · DOI
4. Schwellnus MP. Cause of exercise associated muscle cramps (EAMC) — altered neuromuscular control, dehydration or electrolyte depletion? Br J Sports Med. 2009. PubMed · DOI
5. Garrison SR, Korownyk CS, Kolber MR, et al. Magnesium for skeletal muscle cramps. Cochrane Database Syst Rev. 2020. PubMed · DOI
6. Roguin Maor N, Alperin M, Shturman E, et al. Effect of magnesium oxide supplementation on nocturnal leg cramps: a randomized clinical trial. JAMA Intern Med. 2017. PubMed · DOI
7. Hallegraeff JM, van der Schans CP, de Ruiter R, de Greef MH. Stretching before sleep reduces the frequency and severity of nocturnal leg cramps in older adults: a randomised trial. J Physiother. 2012. PubMed · DOI
8. Coppin RJ, Wicke DM, Little PS. Managing nocturnal leg cramps — calf-stretching exercises and cessation of quinine treatment: a factorial randomised controlled trial. Br J Gen Pract. 2005. PubMed · Free PDF (PMC)
9. Hawke F, Sadler SG, Katzberg HD, Pourkazemi F, Chuter V, Burns J. Non-drug therapies for the secondary prevention of lower limb muscle cramps. Cochrane Database Syst Rev. 2021. PubMed · DOI
10. El-Tawil S, Al Musa T, Valli H, Lunn MP, et al. Quinine for muscle cramps. Cochrane Database Syst Rev. 2015. PubMed · DOI
11. Katzberg HD, Khan AH, So YT. Assessment: symptomatic treatment for muscle cramps (an evidence-based review): report of the Therapeutics and Technology Assessment Subcommittee of the American Academy of Neurology. Neurology. 2010. PubMed · DOI
12. Garrison SR, Dormuth CR, Morrow RL, Carney GA, Khan KM. Nocturnal leg cramps and prescription use that precedes them: a sequence symmetry analysis. Arch Intern Med. 2012. PubMed · DOI
13. Matsumoto M, Watanabe K, Tsuji T, et al. Nocturnal leg cramps: a common complaint in patients with lumbar spinal canal stenosis. Spine. 2009. PubMed · DOI
14. Maxwell SK, Kokokyi S, Breiner A, Ebadi H, Bril V, Katzberg HD. Characteristics of muscle cramps in patients with polyneuropathy. Neuromuscul Disord. 2014. PubMed · DOI