האם יש בכלל בדיקה גופנית שמבדילה בין פיריפורמיס לסיאטיקה?

הסקירה השיטתית המעודכנת של הופאיאן ודנילוב (2017) אספה את מה שתואר בספרות כתמונה הקלינית של תסמונת הפיריפורמיס ומצאה ארבעה מאפיינים שחוזרים על עצמם: כאב בעכוז, כאב שמוחמר בישיבה, רגישות למישוש בסמוך לחריץ הסיאטי הגדול, וכאב בכל מנוברה שמעלה את המתח בשריר הפיריפורמיס. עד כאן זה נשמע כמו הגדרה שימושית ואפילו מדויקת.

אלא שאותה סקירה עצמה כותבת במפורש שלגבי המבחנים הגופניים הרבים שתוארו, "the accuracy of these tests and the symptoms cannot be concluded from studies to date" — הדיוק האבחוני שלהם פשוט אינו ניתן להסקה מהמחקרים הקיימים. ויש שם משפט שחשוב במיוחד למי שעבר בדיקה ויצא בלי תשובה: הרמת רגל ישרה תקינה איננה שוללת את האבחנה. אם נבדקת ונאמר לך "הבדיקה תקינה, כנראה זה לא זה" — זה לא מה שהספרות אומרת (PubMed 28836092).

מהצד השני של אותה מחלוקת, סקירת הספרות של Vij ועמיתיו (2021) מנסחת את מצב הידע בשורה אחת: תסמונת הפיריפורמיס היא "a solely clinical diagnosis", כלומר אבחנה קלינית בלבד, שלעיתים חומקת מהמאבחן ומאובחנת בתת-אבחון. אותה סקירה מסיימת בקריאה למחקר שיגדיר את המדדים לאבחון, ואף מציינת שייתכן שיש צורך לפתח קריטריונים אבחוניים (PubMed 34221947). כשסקירה מבקשת שיפתחו קריטריונים, המשמעות היא שבאותו זמן לא היו קריטריונים מוסכמים.

מה זה אומר בפועל? ששם האבחנה שקיבלת הוא השערה, לא מדידה — לא שהכאב אינו אמיתי ולא שאין מה לעשות, אלא שההחלטה הקלינית חייבת להישען על מה שאפשר למדוד ולעקוב אחריו. את האבחון המבדל המסודר ואת הטיפול בתסמונת עצמה סיקרנו בעמוד נפרד: אבחון וטיפול בתסמונת הפיריפורמיס.

מה באמת יושב בעכוז העמוק, ולמה "פיריפורמיס" הוא רק שם אחד מכמה?

הספרות האורתופדית עברה בשנים האחרונות ממודל של שריר אחד למודל של אזור. הסקירה של Park (2020) מגדירה את המונח תסמונת העכוז העמוק ככזה שמכיל לפחות ארבע ישויות נפרדות: תסמונת הפיריפורמיס, תסמונת ה-gemelli-obturator internus, תסמונת ההצרה האיסכיופמורלית, ותסמונת ההמסטרינגס הפרוקסימלית. הסקירה כותבת שהמושג הזה "extends our understanding of posterior hip pain due to nerve entrapment beyond the traditional model of the piriformis syndrome" — כלומר הוא מרחיב את ההבנה של כאב אחורי במפרק הירך מעבר למודל המסורתי של הפיריפורמיס (PubMed 32349600).

עד כמה זה מעשי? Kay ועמיתיו (2017) סקרו 28 מחקרים עם 481 מטופלים שנותחו בגלל תסמונת עכוז עמוק עם לחץ על עצב הסיאטיק (גיל ממוצע 48). זו אוכלוסייה ניתוחית ולא אוכלוסייה כללית, ולכן אין להסיק ממנה שכיחות בציבור — אבל היא מלמדת משהו חד על מי מתחרה על ההסבר:

גורם שזוהה	שיעור מהמקרים
יאטרוגני (בעקבות התערבות רפואית קודמת)	30%
תסמונת פיריפורמיס	26%
חבלה	15%
פתולוגיה שרירית שאינה פיריפורמיס (המסטרינגס, אובטורטור אינטרנוס)	14%

הפיריפורמיס, במילים אחרות, הסביר בסקירה הזאת בערך אחד מכל ארבעה מקרים (PubMed 28866346). זה לא אומר שהוא לא אשם אצלך; זה אומר שסיכוי סביר לגמרי שהמנוע של הכאב הוא מבנה אחר באותו אזור.

ולמה זה מעשי? לכל אחת מהישויות האלה מנת עומס אחרת, ולכן תוכנית שנבנתה סביב "למתוח פיריפורמיס" יכולה לפספס גם כשהאזור נבחר נכון.

כמה נפוץ באמת פיריפורמיס לעומת מקור בגב התחתון?

המספר שמצוטט לרוב מגיע מסקירת הספרות של Vij (2021): תסמונת הפיריפורמיס מוערכת כמהווה בין 0.3% ל-6% מכלל מקרי כאב הגב התחתון, ובאותה נשימה הסקירה מציינת שהיא מאובחנת בתת-אבחון לעיתים תכופות (PubMed 34221947). שים לב לכמה רחב הטווח הזה: פער של עשרים מונים בין הקצה התחתון לעליון הוא בעצמו הודאה שאין מדידה טובה, בדיוק כפי שהיה מצפה אדם שקורא שמדובר באבחנה קלינית בלבד ללא קריטריונים מוסכמים.

מכאן שיש שני סיכונים מנוגדים, ושניהם אמיתיים: לתלות את כל הכאב בפיריפורמיס ולהחמיץ שורש עצב בגב שדורש מעקב נוירולוגי, או לשלוח כל כאב עכוז מקרין למסלול הגבי ולהחמיץ מקור עכוזי שמגיב היטב לעומס מדורג. שניהם מנוהלים באותה דרך: לא מכריעים בשם, מודדים תבנית ותגובה.

לכן, כשמישהו אומר "יש לך פיריפורמיס" בלי בדיקה נוירולוגית ובלי מדידה חוזרת, הוא לא בהכרח טועה — הוא פשוט לא יכול לדעת. ובאותה מידה, גם "זו סיאטיקה מהדיסק" דורש בדיקה שתומכת בו. את המסלול הגבי סיקרנו כאן: אבחון וטיפול בסיאטיקה.

מה מבחן הרמת הרגל הישרה באמת אומר, ומה הוא לא אומר?

הסקירה של Cochrane משנת 2010 בדקה את הביצועים האבחוניים של הבדיקה הגופנית לרדיקולופתיה מותנית בעקבות פריצת דיסק. באוכלוסיות ניתוחיות, שמאופיינות בשכיחות גבוהה של פריצת דיסק (58% עד 98%), התקבלה התמונה הבאה:

מבחן	רגישות מקובצת	סגוליות מקובצת
הרמת רגל ישרה	0.92 (95%CI 0.87-0.95)	0.28 (95%CI 0.18-0.40)
הרמת רגל ישרה צולבת	0.28 (95%CI 0.22-0.35)	0.90 (95%CI 0.85-0.94)

בשפה יומיומית: הרמת רגל ישרה כמעט תמיד תהיה חיובית אצל מי שיש לו באמת פריצת דיסק מכאיבה — ולכן היא שימושית כמסננת. אבל היא גם חיובית אצל המון אנשים שאין להם פריצת דיסק, ולכן מבחן חיובי כמעט לא מצמצם את רשימת האפשרויות. המבחן הצולב (הרמת הרגל הבריאה שמעוררת כאב ברגל הכואבת) מתנהג הפוך: הוא נדיר, ולכן כשהוא חיובי הוא אומר יותר. הסקירה מסכמת שכאשר מבחנים גופניים נעשים בבידוד, "current evidence indicates poor diagnostic performance of most physical tests used to identify lumbar disc herniation" (PubMed 20166095).

שתי הסתייגויות, כדי לא למשוך את הנתון רחוק ממה שהוא אומר. ראשית, המספרים נמדדו באוכלוסיות ניתוחיות עם שכיחות דיסק גבוהה מאוד; בקהילה, שבה השכיחות נמוכה יותר, המשמעות של מבחן חיובי קטנה עוד יותר. שנית, הסקירה עוסקת בפריצת דיסק ולא נועדה לאשר או לשלול מקור עכוזי — וזו בדיוק הנקודה: אין כאן מבחן שמפריד בין שני ההסברים. ומהצד השני, לפי הופאיאן (2017) הרמת רגל ישרה תקינה אינה שוללת גם את אבחנת הפיריפורמיס (PubMed 28836092).

האם וריאציה אנטומית של עצב הסיאטיק מסבירה את הכאב שלי?

הסקירה השיטתית והמטא-אנליזה של Tomaszewski ועמיתיו (2020) איגדה 44 מחקרים אנטומיים ומצאה שהתבנית הטיפוסית, שבה עצב הסיאטיק עובר בשלמותו מתחת לשריר הפיריפורמיס, היא הנפוצה ביותר עם שכיחות מקובצת של 90%. מכאן נובע הנתון המעניין: "In greater than 10% of the population, the SN coursed through or above piriformis" — ביותר מעשירית מהאוכלוסייה העצב עובר דרך השריר או מעליו (PubMed 33354475).

עכשיו שימו את שני המספרים זה ליד זה. הווריאציה האנטומית קיימת ביותר מ-10% מהאוכלוסייה. התסמונת עצמה מוערכת ב-0.3% עד 6% מכלל מקרי כאב הגב התחתון (PubMed 34221947). המסקנה הלוגית היא ישרה: רוב האנשים עם המבנה ה"חריג" הזה אינם סובלים מהתסמונת. לכן המשפט "העצב שלי עובר דרך השריר, אז זה בטוח זה" הוא לא הוכחה. הוא לכל היותר נסיבה.

יש לזה גם השלכה רגשית. וריאציה אנטומית נשמעת כמו גזר דין, ולכן חשוב לומר שהנתונים לא תומכים בקריאה הזאת: אנשים עם אותו מבנה בדיוק חיים בלי כאב. המשתנים שכן בשליטתך — כמה עומס האזור סופג ובאיזו הדרגתיות — חשובים לא פחות מהמבנה, ואיש לא יכול לקבוע מרחוק אם המבנה שלך חריג.

כאב בעכוז בלי כאב גב — האם זה שולל בעיה בגב?

זו אחת מנקודות ההיכשלות השכיחות. מטופל אומר "הגב שלי בסדר, כל הכאב בעכוז", ומכאן מדלגים ישר להסבר העכוזי. אבל שני המקורות יכולים לייצר תמונה דומה, ואין מבחן גופני שמכריע ביניהם: הופאיאן (2017) מסכם שדיוק המבחנים לא ניתן להסקה מהמחקרים הקיימים, וגם הרמת רגל ישרה תקינה אינה שוללת אבחנה של פיריפורמיס (PubMed 28836092).

מה שכן עושים בבדיקה הראשונה הוא לתאר את התבנית במדויק, כי אותה אפשר למדוד: עד לאן יורד הכאב (נעצר בעכוז, מגיע לירך, עובר את הברך), האם יש נימול או חוסר תחושה ובאיזה פס, האם יש חולשה בבדיקת כוח, ומה קורה לרפלקסים. ההבחנה הזאת מבוססת על היגיון קליני ועל בדיקה נוירולוגית מסודרת, ולא על מחקר שקבע שכך מפרידים בין שתי האבחנות — מחקר כזה אינו קיים. אומרים זאת בפירוש, כי דפים רבים מציגים "סימני היכר" כאילו הם מאומתים.

הציר של כאב בישבן שמופיע דווקא בישיבה ארוכה הוא ציר נפרד, וכתבנו עליו בהרחבה בדף אחר: כאב בישבן כשיושבים. ואם דווקא כן יש לך כאב גב תחתון שמקרין לרגל, ההתחלה שם: כאב גב תחתון שמקרין לרגל.

מה כן משנה את ההחלטה — תבנית ההקרנה, הבדיקה הנוירולוגית והתגובה לעומס?

אחת, תבנית ההקרנה. כאב שנעצר בעכוז ואולי בירך האחורית מתנהג אחרת מכאב שיורד מתחת לברך ומלווה בנימול או חולשה. זו הבחנה שמנחה את סדר הבדיקה ואת מנת העומס. היא נשענת על היגיון קליני, לא על מבחן מאומת, ולכן היא השערה שנבדקת לאורך זמן ולא תעודה.

שתיים, הבדיקה הנוירולוגית. תחושה, כוח ורפלקסים הם המקום שבו בדיקה גופנית באמת מספקת מידע שמשנה החלטה — לא כדי לקבוע איזה שריר אשם, אלא כדי לדעת אם יש חסר נוירולוגי, אם הוא יציב או מתקדם, ואם צריך רופא. לזה אין תחליף, ובוודאי שלא מרחוק.

שלוש, התגובה לעומס תוך שבועיים עד שישה. זה המשתנה שהכי פחות מדובר והכי אינפורמטיבי. אזור שנרגע כשמעמיסים אותו בהדרגה, ומגדיל סבילות לישיבה ולהליכה, מתנהג כמו רקמה שמסתגלת. אזור שמחמיר בכל עלייה קטנה בעומס, או שמלווה בחסר נוירולוגי שמעמיק, מספר סיפור אחר ומחייב חשיבה מחדש.

ויש משתנה רביעי שקל לפספס כי הוא לא פיזי. בקוהורט ATLAS (2018) נכללו 609 מטופלים מרפואה ראשונית עם כאב רגל ממקור גבי; בתום 12 חודשים 55% שיפרו. המנבאים העצמאיים החזקים ביותר שנקשרו שלילית לשיפור היו משך ארוך יותר של כאב הרגל (OR 0.41; 95%CI 0.19-0.90), ציון identity גבוה יותר (OR 0.70; 95%CI 0.53-0.93), והאמונה של המטופל עצמו שהבעיה תימשך זמן רב (OR 0.27; 95%CI 0.13-0.57) (PubMed 29174459). זו תצפית פרוגנוסטית ולא הוכחה שאם תשנה את מה שאתה חושב תבריא — אבל היא כן אומרת שמה שנאמר לך על העתיד שלך אינו ניטרלי. לכן דף שמנפח שם אבחנה מפחיד עלול לעבוד נגדך.

מה עושים בשבועיים הראשונים כשעדיין לא ברור מה המקור?

ההחלטה הראשונה זהה בשני התרחישים, וזה חדשות טובות: להעמיס בהדרגה ולמדוד תגובה. בפועל, כך זה נראה בקליניקה שלנו.

• בדיקה נוירולוגית ומבדלת בפגישה הראשונה — תחושה, כוח, רפלקסים, תבנית הקרנה, ובדיקת מה שדורש רופא לפני הכול.
• שלוש מדידות בסיס שנרשמות ביום הראשון — עד לאן יורד הכאב, כמה דקות ישיבה נסבלות לפני עלייה בכאב, וכוח מדיד בקבוצות הרלוונטיות. בלי בסיס אין דרך לדעת אם משהו זז.
• עומס מדורג בחדר הכושר, בהתאמה למה שנסבל: תרגול לירך ולעכוז, שליטה באגן, והגדלה שבועית קטנה. זה הליבה, לא התוספת.
• תמיכה סימפטומטית כשצריך: טיפול ידני, TECAR, דיקור יבש, לייזר בעצימות נמוכה ו-Deep Oscillation. אלה כלים שמשרתים את היכולת להעמיס — לא תחליף לה.
• הערכה חוזרת אחרי שלוש-ארבע פגישות, באותם מדדים מהיום הראשון. אם המדדים זזו — ממשיכים. אם לא — משנים היפותזה, לא מוסיפים מודאליות פסיבית.

ממה אנחנו נזהרים בכוונה? מהלופ המוכר: מתיחת פיריפורמיס "כי הוא תפוס", בלי מדידה ובלי קריטריון שיגיד מתי להפסיק. לאור מה שסקרנו, מתיחה "כי תפוס" היא היפותזה בלי מבחן — היא יכולה להיות חלק מתוכנית, אבל היא לא תוכנית. פגישה בקליניקה היא 50-60 דקות בעלות ₪480, בלי צורך בהפניה רפואית; הבודק הוא אלחנדרו זובריסקי, פיזיותרפיסט (BPT, רישיון משרד הבריאות 10-120163).

מתי כאב בעכוז שמקרין לרגל מחייב בדיקה רפואית, ומתי בכלל צריך MRI?

הפניה מיידית, לא פיזיותרפיה קודם, אם מופיע אחד מאלה:

• חשד ללחץ על קצה חוט השדרה: חוסר תחושה באזור שבין הרגליים ("אזור האוכף"), אצירת שתן או אי-שליטה בשתן או ביציאות, חולשה דו-צדדית שמתקדמת.
• צניחת כף הרגל או חולשה מוטורית ברורה ומתקדמת.
• כאב שלא נרגע במנוחה ולא בלילה, חום, ירידה לא מוסברת במשקל, רקע אונקולוגי.
• חבלה משמעותית או חשד לשבר.

הפניה לא דחופה לרופא: כאב עם חסר נוירולוגי יציב שאינו משתפר בתוך שישה עד שנים-עשר שבועות, או מצב שבו נשקלת התערבות רפואית או דימות. בשלב הזה השאלה כבר לא "פיריפורמיס או סיאטיקה" אלא "מה משנה את ההחלטה הרפואית".

גבולות הפיזיותרפיה ושל הקליניקה הזאת, כדי שיהיה ברור מה לא תקבל כאן: אנחנו לא מאבחנים בדימות ולא מפנים ל-MRI, לא מבצעים הזרקות או הידרודיסקציה, ולא מציעים טיפול בגלי הלם או ניתוח הליכה וריצה כשירות. אלחנדרו זובריסקי הוא פיזיותרפיסט (BPT) ולא רופא; האבחנה הרפואית וההחלטה הניתוחית שייכות לרופא המטפל.

ומה שכן: בדיקה נוירולוגית ומבדלת בפגישה הראשונה, טיפול ידני, TECAR, דיקור יבש, לייזר בעצימות נמוכה ו-Deep Oscillation כתמיכה סימפטומטית, ומעל הכול עומס מדורג בחדר כושר עם מדידת תגובה. אם במהלך המעקב יופיע אחד הסימנים למעלה, ההפניה לרופא היא חלק מהטיפול ולא כישלון שלו.

השורה התחתונה, בלי לרכך

הוורדיקט הלא נוח הוא זה: "פיריפורמיס או סיאטיקה" היא שאלה שהעדויות של היום לא יכולות להכריע במבחן אחד. תסמונת הפיריפורמיס היא, במילים של הספרות עצמה, "a solely clinical diagnosis", וסקירת הספרות שכותבת זאת מסיימת בקריאה לפתח קריטריונים אבחוניים — כלומר להודות שאין קריטריונים מוסכמים (PubMed 34221947). הסקירה השיטתית על התמונה הקלינית מסכמת שדיוק המבחנים הגופניים שתוארו "cannot be concluded from studies to date" (PubMed 28836092).

גם המבחן הנפוץ מהצד הגבי לא מציל את המצב: הרמת רגל ישרה רגישה (0.92) אך סגוליותה המקובצת 0.28 בלבד, והסקירה קובעת שביצועיהם של רוב המבחנים הגופניים בבידוד הם ירודים (PubMed 20166095). והטיעון האנטומי הפופולרי — "העצב שלי עובר דרך השריר" — לא מציל את התווית: הווריאציה קיימת ביותר מ-10% מהאוכלוסייה, הרבה מעל ה-0.3%-6% מכאבי הגב שמיוחסים לתסמונת, ולכן להיות בעל הווריאציה איננו להיות בעל התסמונת (PubMed 33354475).

המסקנה המעשית: התווית "פיריפורמיס" מאובחנת יתר כהסבר ומוגדרת תת-כקטגוריה. בסקירת המנותחים עם תסמונת עכוז עמוק היא הסבירה רק כ-26% מהמקרים, כשהמושג עצמו מכיל לפחות ארבע ישויות נפרדות (PubMed 28866346; PubMed 32349600). מה שכן מפריד ומה שכן משנה התנהלות הוא השילוש: תבנית ההקרנה, הבדיקה הנוירולוגית, והתגובה לעומס בשבועיים עד שישה. למתוח את הפיריפורמיס "כי הוא תפוס" זו לא תוכנית — זו היפותזה בלי מבחן.

ועוד אמת שכדאי לשמוע מראש, כי היא מגנה עליך מאכזבה: גם כשהכול נעשה נכון, שיפור אינו מובטח לכולם. בקוהורט של 609 מטופלים עם כאב רגל ממקור גבי, 55% שיפרו בתום 12 חודשים (PubMed 29174459). המשמעות היא ש"לא השתפרתי" הוא תרחיש צפוי שמחייב שינוי היפותזה — לא עדות לכך שאתה מקרה אבוד, ולא סיבה לחזור על אותה מתיחה עוד חודש.

מה עושים עם זה עכשיו

מחר בבוקר, שלושה דברים. ראשית, עבור על רשימת הסימנים המחייבים רופא בסוף הדף; אם אחד מהם קיים, זה לא דף אינטרנט אלא שיחה עם רופא היום. שנית, רשום שלוש מדידות בסיס על הטלפון: עד לאן יורד הכאב, כמה דקות ישיבה אתה סובל לפני עלייה, והאם יש נימול או חולשה. שלישית, אל תעצור את הכול — תנועה שנסבלת עדיפה על מנוחה מלאה, וכן, תרגול יכול להיות לא נעים בלי להיות מזיק.

מתי זה מספיק לבד. אם אין נימול, אין חולשה, הכאב נעצר בעכוז או בירך, והוא כבר מראה מגמת הטבה מעצמה תוך שבוע עד שבועיים — סביר להמשיך בעומס מדורג עצמאי ולמדוד. אם בעוד שבועיים המדדים שרשמת השתפרו, אתה בכיוון.

מתי צריך בדיקה פרונטלית אחד-על-אחד. כשיש נימול, חוסר תחושה או חולשה; כשהכאב יורד מתחת לברך; כששבועיים עד שישה של ניסיון סביר לא הזיזו כלום; כשאתה לא יודע איזו מנת עומס נכונה בשבילך; או כשקיבלת שני הסברים סותרים ואתה תקוע. בדיקה נוירולוגית ומבדלת היא דבר שלא ניתן לעשות מרחוק, ולא ננסה — אף אחד לא יכול להגיד לך דרך מסך מה יש לך.

פגישה בקליניקה ביעקב אפטר 9, תל אביב, היא 50-60 דקות בעלות ₪480, בלי צורך בהפניה רפואית. אפשר לתאם דרך וואטסאפ או בטלפון 050-717-1222. אם יתברר שהמצב דורש רופא, נגיד את זה בפגישה הראשונה.

שאלות נפוצות

יש בדיקה שתגיד לי בוודאות אם זה פיריפורמיס או סיאטיקה?

לא. סקירה שיטתית על התמונה הקלינית של תסמונת הפיריפורמיס קובעת שדיוק המבחנים הגופניים שתוארו "cannot be concluded from studies to date", וסקירת ספרות נוספת מגדירה את התסמונת כאבחנה קלינית בלבד שעדיין חסרה קריטריונים מוסכמים. מה שכן מנחה החלטה הוא תבנית ההקרנה, הבדיקה הנוירולוגית והתגובה לעומס מדורג בשבועיים עד שישה.

אמרו לי שהרמת הרגל הישרה שלי תקינה, אז זה לא עצב?

לא בהכרח. באוכלוסיות ניתוחיות הרגישות המקובצת של המבחן היא 0.92 אך הסגוליות המקובצת 0.28 בלבד, כך שמבחן חיובי כמעט לא מצמצם אפשרויות; ומהצד השני, הרמת רגל ישרה תקינה אינה שוללת אבחנה של פיריפורמיס. מבחן בודד, לכל כיוון, אינו מסקנה.

ה-MRI שלי הראה שהעצב עובר דרך השריר — זה מסביר את הכאב?

זו נסיבה, לא הוכחה. במטא-אנליזה של 44 מחקרים אנטומיים התבנית הטיפוסית נמצאה ב-90% מהמקרים, כלומר ביותר מ-10% מהאוכלוסייה העצב עובר דרך הפיריפורמיס או מעליו. מכיוון שהתסמונת מוערכת ב-0.3% עד 6% מכאבי הגב התחתון, רוב האנשים עם אותה וריאציה אינם סובלים ממנה.

כמה זמן לחכות לפני שמחליפים כיוון בטיפול?

שבועיים עד שישה של עומס מדורג שנסבל היטב הם חלון סביר לבחון תגובה, במדידה חוזרת באותם מדדים מהיום הראשון. אם שם לא זז כלום, הקריטריון אינו לחזור על מבחן הפיריפורמיס אלא להחליף היפותזה: אולי התווית שגויה, אולי המנוע הוא מבנה אחר בעכוז העמוק, ואולי המקור הוא שורש עצב בגב.

מה מחייב רופא ולא פיזיותרפיה?

חוסר תחושה באזור האוכף, אצירת שתן או אי-שליטה בשתן וביציאות, חולשה דו-צדדית מתקדמת, צניחת כף רגל או חולשה מוטורית ברורה ומתקדמת, כאב שלא נרגע במנוחה ובלילה, חום, ירידה לא מוסברת במשקל, רקע אונקולוגי, חבלה משמעותית או חשד לשבר. בכל אחד מאלה נבדקים אצל רופא ולא מתחילים בפיזיותרפיה.

מקורות מדעיים

1. Four symptoms define the piriformis syndrome: an updated systematic review of its clinical features.. , 2017. PubMed 28836092
2. Physical examination for lumbar radiculopathy due to disc herniation in patients with low-back pain (Cochrane).. Cochrane Database of Systematic Reviews, 2010. PubMed 20166095
3. Sciatic Nerve Variants and the Piriformis Muscle: A Systematic Review and Meta-Analysis.. , 2020. PubMed 33354475
4. Surgical and Non-surgical Treatment Options for Piriformis Syndrome: A Literature Review.. , 2021. PubMed 34221947
5. Surgical Management of Deep Gluteal Syndrome Causing Sciatic Nerve Entrapment: A Systematic Review.. , 2017. PubMed 28866346
6. Deep gluteal syndrome as a cause of posterior hip pain and sciatica-like pain.. , 2020. PubMed 32349600
7. Prognosis of sciatica and back-related leg pain in primary care: the ATLAS cohort.. , 2018. PubMed 29174459