כמה אנשים באמת מגיעים לניתוח גם בברך השנייה?

המספר שמסתובב בנושא הזה מגיע ממחקר אחד: 117 מנותחי החלפת ברך חד-צדדית בגלל שחיקה, שנעקבו עד ארבע-עשרה שנה. הברך הנגדית הגיעה לניתוח ב-31 מהם, והסיכון המצטבר לעשר שנים חושב ל-37.2%. כלשון המחקר: "The contralateral knee progressed to TKA in 31 patients, yielding an overall 10-year risk of contralateral TKA of 37.2%" (PubMed 12913941).

אם קוראים את זה מהכיוון ההפוך, וזה הכיוון שאף אחד לא מקריא בקליניקה: קרוב לשני שלישים מהאנשים באותה קוהורטה לא הגיעו לניתוח בברך השנייה בעשר השנים האלה.

ועכשיו שתי הסתייגויות שחייבות להיאמר, כי בלעדיהן המספר הזה נשמע כמו תחזית אישית:

• זו קוהורטה קטנה ומרכז אחד. 117 מטופלים שנותחו בשנות השמונים. זה לא מדגם ישראלי, זה לא 2026, וזה לא רפואה של היום — לא מבחינת השתל, לא מבחינת השיקום ולא מבחינת מי בכלל נשלח לניתוח.
• מה שנמדד הוא "להגיע לחדר הניתוח", לא "לשחוק את הברך". ההחלטה לנתח תלויה במערכת הבריאות, בתורים, בהמלצת האורתופד, ובכמה המטופל עצמו מוכן לסבול לפני שהוא אומר די. שני אנשים עם אותה ברך בדיוק יכולים להגיע לשתי החלטות שונות.

לכן הדרך הנכונה להחזיק את המספר הזה היא לא "יש לי סיכוי של שליש", אלא "זה סדר הגודל בקבוצה, והשאלה האמיתית היא איפה אני בתוך הקבוצה". בדיוק לשם הולכת הכתבה הזאת. את האבחון והטיפול בברך שנותחה עצמה — מהמסלול הראשון ועד החזרה לתפקוד — מכסה הדף החלפת ברך.

למה דווקא הברך השנייה, ולא מפרק אחר ברגל שנותחה?

יש עבודה שבדקה מה קורה כשמטופל מגיע להחלפת מפרק שנייה במפרק אחר — ירך אחרי ברך, או ברך אחרי ירך. התוצאה: בשחיקה (אוסטיאוארתריטיס), המפרק השני היה בסיכוי גדול פי יותר משניים להיות בגפה הנגדית ולא באותה רגל (מירך לברך p<0.001; מברך לירך p=0.013). לעומת זאת, בחולי דלקת מפרקים שגרונתית ההתפלגות הייתה מקרית ולא נמצאה שום העדפת צד (p=0.782) (PubMed 12483722).

המחברים מנסחים את המשמעות בזהירות, וכך גם צריך להעביר את זה: "The absence of such laterality in RA suggests that OA progression may be mediated by extrinsic factors such as altered joint loading". כלומר: היעדר העדפת הצד במחלה דלקתית מעלה את ההשערה שבשחיקה מה שמוביל את ההתקדמות הוא גורם חיצוני — עומס מכני שהשתנה. זו השערה מבוססת, לא מנגנון שהוכח.

יש גם קוהורטה גדולה ועדכנית יותר שמראה את אותה דינמיקה בתוך הברכיים עצמן: כשבברך האחת הייתה שחיקה מתקדמת בצילום, הברך השנייה — זו שהייתה בשלב מוקדם — התקדמה מהר יותר. 868 ברכיים מותאמות, וההפרש: התקדמות רדיוגרפית ב-12.9% מול 5.1% בשנה הראשונה, 19.6% מול 8.1% אחרי 24 חודשים, והגעה להחלפת מפרק ב-7.8% מול 4.0% (p=0.02) (PubMed 35687166).

מה שאני לוקח מזה כפיזיותרפיסט זה לא נבואה אלא כתובת: הברך שלא נותחה היא לא צופה מהיציע. היא חלק מאותה מערכת, והיא מושפעת ממה שקורה בצד השני. זה גם מה שהופך את איכות השיקום של הרגל שנותחה לעניין שנוגע לשתי הברכיים.

מה באמת מנבא את הניתוח השני, ומה דווקא לא מנבא?

זה החלק שהכי חשוב להבין, וגם החלק שהכי מפתיע מטופלים. באותה קוהורטה של 117 מנותחים, הגורם היחיד שניבא בצורה מובהקת את ההתקדמות לניתוח בברך הנגדית היה דרגת השחיקה בצילום לפי סולם Kellgren-Lawrence של אותה ברך נגדית, כפי שנראתה בזמן הניתוח הראשון (PubMed 12913941).

דרגת השחיקה של הברך הנגדית בצילום	הישרדות ממוצעת עד ניתוח	סיכון לניתוח בעשר שנים
דרגה 2	131.7 חודשים	המחקר לא מדווח
דרגה 3	127.6 חודשים	המחקר לא מדווח
דרגה 4	80.5 חודשים	62.7%

שימו לב לקפיצה: דרגות 2 ו-3 היו דומות מאוד זו לזו — כ-131 וכ-128 חודשים. דרגה 4 היא זו שנפרדת מהשאר, עם 80.5 חודשים בלבד וסיכון של 62.7% לעשר שנים. כלומר הסיפור הוא לא רצף הדרגתי אלא מדרגה אחת גדולה בקצה.

ומה לא ניבא? במילים של המחקר: "Age, sex, side of initial TKA, and BMI were not risk factors for progression to contralateral TKA". גיל, מין, איזה צד נותח ראשון, ומדד מסת הגוף — אף אחד מהם לא היה גורם סיכון בקוהורטה הזאת.

אני מדגיש את זה כי בקליניקה שומעים בדיוק את ההיפך: "אני כבר בן 68, ברור שהשנייה תלך", או "זה בגלל המשקל שלי". בנתונים האלה זה לא מה שהבדיל בין מי שנותח למי שלא. מה שהבדיל היה מה שהצילום הראה — ואת מצב הצילום ביום הניתוח הראשון אף תוכנית אימון לא יכולה לשנות בדיעבד.

המשמעות המעשית: אם יש לך צילום משתי הברכיים מסביבות הניתוח הראשון, זה מסמך שכדאי להביא. הוא אומר יותר על השאלה "גם השנייה?" מכל תחושה, מכל גיל ומכל מספר על המשקל.

עד מתי ממשיכים להעמיס פחות על הרגל שנותחה?

נמדדו 142 מנותחי החלפת ברך חד-צדדית בפעולת קימה מכיסא, והמסקנה נוסחה בלי עידון: "Patients with unilateral TKA unload the operated limb and shift the mechanical load to the joints of the contralateral limb even 1 year after surgery" — גם שנה אחרי הניתוח, ההעמסה מוסטת מהרגל שנותחה לעבר המפרקים של הרגל השנייה (PubMed 26450826).

המחקר ממשיך: "Knee pain and quadriceps strength asymmetry may play a role in the asymmetrical loading during STS post-TKA. Clinicians should consider addressing these modifiable impairments to resolve the loading asymmetry". כלומר כאב בברך שנותחה ואסימטריה בכוח הארבע-ראשי עשויים לשחק תפקיד באסימטריה הזאת, והמחברים ממליצים לקלינאים לטפל בליקויים האלה — כי הם ניתנים לשינוי.

שימו לב מה המחקר הזה אומר ומה הוא לא אומר. הוא אומר: ההעמסה אסימטרית, והאסימטריה הזאת קשורה לכאב ולחוסר כוח. הוא אומר שכוח וכאב הם יעדי טיפול הגיוניים כדי לפתור את האסימטריה. הוא לא אומר שתיקון האסימטריה מוריד את הסיכוי שהברך השנייה תגיע לניתוח. אף אחד לא מדד את זה.

ובכל זאת זו נקודה חשובה מאוד לשיקום, מסיבה פשוטה: אם אחרי שנה הרגל שנותחה עוד עובדת פחות, מישהו עושה את העבודה במקומה. בדרך כלל זו הברך השנייה, ולפעמים זה מטפס גם לאגן ולגב התחתון. מטופלים מרגישים את זה כ"הברך הבריאה מתלוננת יותר מהמנותחת", והם בטוחים שזה סימן רע. לרוב זה סימן לחוסר איזון שאפשר למדוד ולעבוד עליו. את ציר הזמן של ההחלמה בצד המנותח מפרט הפוסט החלמה אחרי החלפת ברך.

אם הברך מתכופפת יותר בהליכה, הסיכון יורד?

158 מנותחי החלפת ברך נעקבו בממוצע 5.89 שנים, ונמדדה תנועת הברך הנגדית בהליכה. הממצא: "For every additional degree of knee flexion excursion on the contralateral knee at baseline, there was a 9.1% reduction in risk of future contralateral TKA. Individuals who walked with stiffer gait patterns were more likely to undergo future contralateral TKA" — כל מעלה נוספת של טווח כיפוף בהליכה נקשרה לירידה של 9.1% בסיכון לניתוח עתידי בברך הנגדית, ומי שהלך בתנועה נוקשה יותר הגיע לניתוח בשכיחות גבוהה יותר (PubMed 30387528).

המחברים גם כותבים שטווח התנועה בהליכה הוא מדד שחשוב לכלול במחקרי תוצאה ו"may serve as a target of rehabilitation after TKA" — שהוא עשוי לשמש יעד שיקומי. "עשוי". וכאן נדרשת יושרה, כי זה בדיוק הסוג של ממצא שקל למכור לא נכון:

• זה מחקר תצפיתי. נמצא קשר בין תנועה נוקשה לניתוח עתידי. אף אחד לא לקח קבוצה, לימד אותה ללכת עם יותר כיפוף, והראה שפחות אנשים בה נותחו. אסור להפוך קשר לסיבה.
• ייתכן שהכיוון הפוך. ברך שכבר כואבת ושחוקה יותר נעה פחות. ההליכה הקפואה יכולה להיות סימן של מצב הברך ולא הגורם לו.
• המדידה נעשתה במעבדה בניתוח תנועה תלת-ממדי. זה לא ציוד שמדמים בקליניקה, ואנחנו לא מוכרים "אנליזת הליכה" או "אנליזת ריצה" כשירות. בבדיקה נמדדים טווח תנועה וכוח, ונצפית ההליכה כחלק מהבדיקה הקלינית — לא כמעבדה.

מה כן נשאר מזה בפועל? שברך שלא מגיעה לכיפוף סביר ולא מיישרת עד הסוף היא ממצא ששווה להתייחס אליו, גם כשהיא "הברך הבריאה" ולא זו שנותחה. זה יעד עבודה סביר. זו לא הבטחה שמנעת ניתוח.

מה כבר הוכח שאפשר לעשות לברך שלא נותחה, ומה עוד לא?

המחקר האקראי והמבוקר הרלוונטי ביותר כאן בדק מטופלים עם שחיקה בינונית עד קשה שכבר היו מועמדים להחלפת ברך. הזרוע הלא-כירורגית קיבלה חבילה מסודרת: 12 שבועות של אימון מונחה, הדרכה, תזונה, מדרסים וטיפול תרופתי בכאב. התוצאה בשנתיים: מתוך 50, רק 16 (32%) הגיעו בכל זאת לניתוח — כלומר "Two out of three patients with moderate to severe knee OA eligible for TKR delayed surgery for at least 2 years following non-surgical treatment" (PubMed 29723634).

ומיד הצד השני של אותו מחקר, שאסור להשמיט אותו: "Patients randomized to TKR had greater improvements than patients randomized to non-surgical treatment alone (difference of 18.3 points)" — מי שנותח שיפר ב-18.3 נקודות KOOS יותר. כלומר האימון קנה זמן ותפקוד; הוא לא היה תחליף שקול לניתוח כשהניתוח היה מתאים.

מה אפשר לומר	על מה זה נשען	מה אסור לומר בעקבות זה
טיפול לא-כירורגי מסודר דוחה ניתוח אצל 2 מ-3 מועמדים בשנתיים	מחקר אקראי מבוקר (PubMed 29723634)	שהוא מונע ניתוח, או שהוא עדיף על ניתוח — אותו מחקר מצא יתרון של 18.3 נקודות למנותחים
ההעמסה נשארת אסימטרית גם אחרי שנה, וכאב וכוח קשורים לכך	מחקר תצפיתי, 142 מנותחים (PubMed 26450826)	שאיזון ההעמסה מציל את הברך השנייה מניתוח — זה לא נמדד
הליכה נוקשה יותר נקשרה ליותר ניתוחים בברך הנגדית	מחקר תצפיתי, 158 מנותחים (PubMed 30387528)	שאם תלך עם יותר כיפוף לא תנותח — קשר אינו סיבה
דרגת השחיקה בצילום היא המנבא החזק	קוהורטה של 117 מנותחים (PubMed 12913941)	שאפשר לשנות אותה באימון — זה נתון הפתיחה, לא יעד טיפול

אם השאלה שלך היא מתי ברך בכלל מגיעה להתוויה לניתוח, זה נושא בפני עצמו ומכוסה בנפרד בהחלפת ברך — מתי באמת צריך.

האם הברך השנייה מעלה גם את הסיכון ליפול?

נבדקו 376 מטופלים סביב החלפת ברך ראשונה. שכיחות הנפילות ירדה בבירור: 14.89% בשנה שלפני הניתוח, 6.23% בשנה הראשונה אחריו, ו-3.14% בשנה השנייה (PubMed 29185496). זו בשורה טובה, ושווה לומר אותה למי שמפחד לצאת מהבית אחרי הניתוח.

אבל בתוך אותו מחקר יש ממצא שנוגע ישירות לנושא שלנו: "Kellgren-Lawrence grade >= 3 of the contralateral knee was an independent risk factor for falls before and after TKA, and the contralateral knee should be considered in the design of fall-prevention strategies". כלומר שחיקה בדרגה 3 ומעלה בברך שלא נותחה הייתה גורם סיכון עצמאי לנפילות — לפני הניתוח וגם אחריו — והמחברים ממש כותבים שצריך להכליל את הברך הנגדית בתכנון מניעת נפילות.

למה זה חשוב כל כך? כי זה משנה את השאלה. גם אם הברך השנייה לעולם לא תגיע לחדר ניתוח, היא עדיין נושא טיפולי — בגלל סיכון הנפילה. ובגיל שבו עושים החלפת ברך, נפילה אחת יכולה לעלות יותר מכל מה שהברך עצמה הייתה עולה: שבר בירך, אשפוז, ירידה תפקודית שממנה קשה לחזור.

ולכן במרפאה, כשמטופל מגיע עם שאלה על הברך השנייה, הבדיקה לא נעצרת בברך. בודקים איך הוא קם מכיסא, איך הוא יורד מדרגות, מה קורה כשהוא עומד על רגל אחת, ואם הוא התחיל לצמצם הליכה בגלל פחד. הפחד לצעוד הוא בעצמו גורם שמחליש — ואת זה כן אפשר לשנות.

מה עושים בפועל עם הברך שלא נותחה?

הסדר שאני עובד בו, כשמטופל מגיע עם השאלה הזאת:

• קודם בודקים את הברך שנותחה, לא את זו שכואבת. זה נשמע הפוך, וזה לא. אם הצד המנותח עוד חסר יישור, חסר כיפוף או חסר כוח ארבע-ראשי, הברך השנייה עובדת במשמרת כפולה — בדיוק כפי שנמדד שנה אחרי ניתוח (PubMed 26450826). לפעמים "הברך הבריאה שהחלה לכאוב" היא תסמין של שיקום שלא הושלם בצד השני.
• מודדים, לא מעריכים באומדן. טווח תנועה בשתי הברכיים, כוח, ומה קורה בפעולות שבהן העומס באמת מתחלק: קימה מכיסא, מדרגות, עמידה על רגל אחת.
• מאמנים את שתי הרגליים בחדר הכושר. מי שמאמן רק את הרגל שנותחה משמר את הפער. העבודה היא כוח מתקדם, סבילות לעומס, ושיווי משקל — לא "תרגילים עדינים".
• מפחיתים את הפחד לצעוד. מטופל שמצמצם הליכה מאבד כוח, וזה מגדיל את סיכון הנפילה שממילא עולה עם שחיקה בברך הנגדית (PubMed 29185496).
• מטפלים בכאב כדי שאפשר יהיה לאמן. בקליניקה יש טיפול ידני, TECAR, דיקור יבש, לייזר בעצימות נמוכה ו-Deep Oscillation. הם עוזרים לנהל כאב ולהוריד רגישות כדי לאפשר תרגול — הם לא משנים את מצב הסחוס ולא מוצגים כאמצעי שמונע ניתוח.

ומה אין כאן, כדי שלא תחפש: אין גלי הלם, אין הידרותרפיה, אין אימון בהגבלת זרימת דם, אין זריקות או הזרקות, ואין מכירת אנליזת הליכה או אנליזת ריצה כשירות. גם אין הבטחה. מי שמבטיח לך שהברך השנייה לא תנותח בזכות תוכנית אימון, מוכר לך משהו שאף מחקר לא הראה.

מבחינה מעשית: הטיפול אצלי הוא אצל אלחנדרו זובריסקי, פיזיותרפיסט (BPT), בתל אביב. פגישה אחת אורכת 50-60 דקות ועולה ₪480, ואין צורך בהפניה רפואית כדי להיבדק. אם השאלה שלך היא איך להכין את הברך השנייה לניתוח שכבר נקבע, זה נושא נפרד שמכוסה בפיזיותרפיה לפני ניתוח ברך.

מתי הברך השנייה היא כבר עניין לאורתופד ולא לפיזיותרפיה?

ההחלטה על ניתוח בברך השנייה היא של האורתופד, עם הצילום והתמונה הקלינית לפניו. תפקידי הוא לתפקד, למדוד, ולדעת מתי להרים את היד. אלה הממצאים שבהם אני מפנה בלי לדחות:

• חסימה מכנית אמיתית, או ברך שלא מגיעה ליישור מלא.
• אי-יציבות עם אפיזודות של "הברך נותנת" או נפילות. כאן נזכיר שוב: שחיקה בדרגה 3 ומעלה בברך הנגדית הייתה גורם סיכון עצמאי לנפילות לפני ואחרי הניתוח (PubMed 29185496) — כלומר מניעת נפילות נעשית גם כשלא מנתחים.
• עיוות ורוס או ולגוס שמחמיר עם הזמן.
• כאב במנוחה ובלילה שלא נרגע.
• נפיחות או תפליט חוזרים בברך.
• סימנים מערכתיים — דחוף: חום, ברך חמה ואדומה, או כאב לא פרופורציונלי סביב השתל שכבר הושתל. זה חשד לזיהום סביב-שתלי, וזה יום אחד — לא תור לשבוע הבא ולא טיפול על המיטה. ישר למנתח.
• כאב חדש בשוק עם נפיחות בתקופה שאחרי ניתוח — גם זה גבול ברור וזה הולך לבירור רפואי, לא לטיפול.

ויש עוד גבול אחד, והוא לא קליני אלא גבול של יושרה. אם הברך השנייה נראית בצילום בדרגה 4, להבטיח שהאימון יציל אותה זה שקר — זו בדיוק הקבוצה שההישרדות הממוצעת שלה עד ניתוח הייתה 80.5 חודשים והסיכון לעשר שנים 62.7% (PubMed 12913941). מה שכן מציעים במצב הזה הוא ממשי: תפקוד, סבילות לעומס, פחות נפילות, והגעה במצב טוב יותר לניתוח אם וכאשר הוא יגיע. את זה אני יכול לעמוד מאחוריו. את "לא תנותח" — לא.

השורה התחתונה, בלי לרכך

אף מחקר לא הראה שפיזיותרפיה מונעת את הניתוח בברך השנייה. זה צריך להיאמר כך, בלי קישוטים, כי מטופל שמקבל הבטחה כזאת מקבל מוצר שלא קיים.

מה שהעדויות כן מחזיקות, בסדר יורד של חוזק:

• המנבא החזק הוא נתון פתיחה, לא יעד אימון. דרגת השחיקה שהברך השנייה כבר מציגה בצילום ביום הניתוח הראשון הייתה המנבא המובהק היחיד להתקדמות לניתוח בה — וגיל, מין, צד ומדד מסת הגוף לא ניבאו כלום (PubMed 12913941). דרגה בצילום לא משתנה עם אימון.
• ההתקדמות אינה מקרית, והיא נוטה לצד הנגדי. בשחיקה, מפרק שני נטה ליפול בגפה הנגדית; בדלקת מפרקים שגרונתית ההעדפה הזאת נעלמה (p=0.782). המחברים מציעים מכאן שעומס מכני שהשתנה עשוי להיות המנגנון — מציעים, לא מוכיחים (PubMed 12483722).
• שתי עדויות תצפיתיות, שאסור להפוך לסיבתיות. שגם שנה אחרי הניתוח ממשיכים להעמיס פחות על הרגל שנותחה — נמדד (PubMed 26450826). שהליכה נוקשה יותר נקשרה ליותר ניתוחים בברך הנגדית — נמדד (PubMed 30387528). אף אחד לא אקראי תוכנית שיקום כדי לראות אם היא מורידה את שיעור הניתוח השני. זה פשוט לא נבדק.
• מה שכן אקראי ויישומי. 2 מכל 3 מועמדים לניתוח דחו אותו בשנתיים ומעלה עם 12 שבועות אימון מונחה, הדרכה, תזונה, מדרסים וטיפול בכאב — ובאותה עבודה המנותחים שיפרו 18.3 נקודות KOOS יותר (PubMed 29723634). כלומר: אימון קונה זמן ותפקוד. הוא לא מחליף ניתוח כשהניתוח מתאים.

ושתי אזהרות שחייבות להיות גלויות. ראשית, ה-37.2% מגיע מ-117 מטופלים במרכז אחד שנותחו בשנות השמונים, ומה שנמדד הוא \"להגיע לחדר ניתוח\" — תוצאה שתלויה במערכת הבריאות, בתורים ובהחלטת המטופל לא פחות מבביולוגיה. להעביר אותה כמו שהיא לישראל של 2026 זו קירוב, לא פרוגנוזה אישית. שנית, ממצא ההליכה הנוקשה נמדד בניתוח תנועה תלת-ממדי במעבדה; בקליניקה נמדדים טווח וכוח בבדיקה, לא משחזרים מעבדה, ולא נמכרת אנליזת הליכה.

השורה התחתונה, כמו שהיא: הסיכוי שלך תלוי בעיקר במשהו שכבר היה נכון ביום הניתוח הראשון. מה שבידיים שלך הוא כמה טוב הרגל שנותחה תחזור לעבוד, כמה כוח ושיווי משקל יש לך, וכמה מהחיים אתה ממשיך לעשות. זה שווה הרבה. זה לא ערובה.

מה עושים עם זה עכשיו

מה לעשות מחר בבוקר. שלושה דברים פשוטים, ואף אחד מהם לא מצריך אבחנה:

• תמצא את הצילומים. אם יש לך צילום של שתי הברכיים מסביבות הניתוח הראשון, זה המסמך שהכי אומר משהו על השאלה שלך — יותר מהגיל ומהמשקל (PubMed 12913941). תבקש אותו מהקופה או מבית החולים ותביא לביקורת הבאה.
• תשאל את השאלה בקול. בביקורת אצל האורתופד, במשפט אחד: \"באיזו דרגה הברך השנייה שלי בצילום?\". זה מידע שלך, ומותר לדעת אותו.
• תפסיק להוריד הליכה. צמצום הליכה מפחד מחליש, ומגדיל סיכון נפילה שממילא גבוה יותר כששחיקה בברך הנגדית מתקדמת (PubMed 29185496).

מתי מספיק לעבוד לבד. אם הברך שנותחה מיישרת ומתכופפת כמו שצפוי, אתה עולה ויורד מדרגות בלי לתפוס מעקה, קם מכיסא בלי לדחוף עם הידיים, ואין לך כאב במנוחה — אז עבודת כוח סדירה לשתי הרגליים, אימון שיווי משקל והמשך הליכה יומית מספיקים, ואין צורך בליווי שבועי.

מתי צריך בדיקה אישית 1:1. כשאתה לא יודע להגיד אם הבעיה היא הברך שלא נותחה או הברך שנותחה שעוד מגבילה ומאלצת לפצות — זו שאלה שנפתרת במדידה, לא בסברה, וכאב וחוסר כוח בצד המנותח נמצאו קשורים לאסימטריית ההעמסה גם שנה אחרי הניתוח (PubMed 26450826). גם כשהכוח עלה אבל ההרגשה במדרגות ובקימה מכיסא לא השתנתה, או כשאתה נמנע מפעילות שהיית רוצה לחזור אליה. בדיקה אצל אלחנדרו זובריסקי, פיזיותרפיסט (BPT), נמשכת 50-60 דקות, עולה ₪480 ולא דורשת הפניה רפואית. אני לא אאבחן ברך דרך הטלפון או דרך דף אינטרנט, וגם לא אבטיח שהברך השנייה לא תנותח.

מתי לא אליי בכלל. חסימה מכנית, ברך שלא מיישרת, אי-יציבות עם נפילות, עיוות שמחמיר, כאב לילי שלא נרגע, נפיחות חוזרת — לאורתופד. חום עם ברך חמה ואדומה או כאב לא פרופורציונלי סביב שתל שכבר הושתל, וכן כאב חדש בשוק עם נפיחות — זה אותו יום, למנתח או לחדר מיון, לא לקליניקה.

שאלות נפוצות

אם ניתחו לי ברך אחת, מה הסיכוי שאצטרך לנתח גם את השנייה?

בקוהורטה של 117 מנותחי החלפת ברך בגלל שחיקה, הברך הנגדית הגיעה לניתוח ב-31 מהם — סיכון של 37.2% לעשר שנים (PubMed 12913941). כלומר קרוב לשני שלישים לא נותחו בברך השנייה באותן עשר שנים. חשוב להבין את מגבלות המספר: מרכז אחד, מטופלים שנותחו בשנות השמונים, והתוצאה שנמדדה היא "להגיע לחדר ניתוח" — החלטה שתלויה גם בתורים, בהמלצה הרפואית ובבחירת המטופל. זה סדר גודל בקבוצה, לא תחזית אישית.

האם הגיל או המשקל שלי קובעים אם הברך השנייה תנותח?

באותו מחקר, לא. במילים שלו: גיל, מין, הצד שנותח ראשון ומדד מסת הגוף לא היו גורמי סיכון להתקדמות לניתוח בברך הנגדית (PubMed 12913941). הגורם היחיד שהיה מנבא מובהק היה דרגת השחיקה בצילום של הברך הנגדית לפי סולם Kellgren-Lawrence, כפי שנראתה בזמן הניתוח הראשון. בדרגה 4 ההישרדות הממוצעת עד ניתוח הייתה 80.5 חודשים והסיכון לעשר שנים 62.7%, לעומת 131.7 ו-127.6 חודשים בדרגות 2 ו-3. זה לא אומר שמשקל או גיל לא משנים לבריאות בכלל — רק שהם לא היו מה שהבדיל כאן.

פיזיותרפיה יכולה למנוע את הניתוח בברך השנייה?

לא הוכח שכן, וחשוב לומר את זה ישר. אף מחקר לא אקראי תוכנית שיקום כדי לבדוק אם היא מורידה את שיעור הניתוח בברך הנגדית. מה שכן נמצא במחקר אקראי הוא שמטופלים שהיו מועמדים לניתוח דחו אותו: 2 מכל 3 דחו בשנתיים ומעלה עם 12 שבועות אימון מונחה, הדרכה, תזונה, מדרסים וטיפול בכאב — ובאותה עבודה, מי שנותח שיפר 18.3 נקודות KOOS יותר מהקבוצה הלא-כירורגית (PubMed 29723634). כלומר אימון קונה זמן ותפקוד, ואינו תחליף לניתוח כשהניתוח מתאים.

הברך שלא נותחה כואבת לי יותר מהמנותחת — זה נורמלי?

זה שכיח, ולא בהכרח אומר שהברך הזאת מתדרדרת. נמצא שמטופלים אחרי החלפת ברך חד-צדדית ממשיכים להוריד עומס מהרגל שנותחה ולהעביר אותו למפרקי הרגל הנגדית גם שנה אחרי הניתוח, וכאב בברך שנותחה ואסימטריה בכוח הארבע-ראשי נמצאו קשורים לאסימטריה הזאת (PubMed 26450826). לכן הבדיקה מתחילה דווקא בצד שנותח: אם הוא עוד מוגבל בטווח או בכוח, הברך השנייה עובדת במשמרת כפולה. זה ממצא שאפשר למדוד ולעבוד עליו, אבל הוא מצריך בדיקה — לא הערכה מרחוק.

אם הברך השנייה כנראה לא תנותח, בשביל מה לטפל בה בכלל?

בגלל נפילות, ובגלל תפקוד. בקוהורטה של 376 מטופלים שכיחות הנפילות ירדה אחרי החלפת ברך — 14.89% בשנה שלפני, 6.23% בשנה הראשונה ו-3.14% בשנייה — אבל שחיקה בדרגה 3 ומעלה בברך שלא נותחה הייתה גורם סיכון עצמאי לנפילות גם לפני הניתוח וגם אחריו, והמחברים כותבים שצריך לשקול את הברך הנגדית בתכנון מניעת נפילות (PubMed 29185496). כלומר גם ברך שלא תגיע לחדר ניתוח היא נושא טיפולי: כוח, שיווי משקל, והפסקת ההימנעות מהליכה.

לאבחון ולטיפול: שיקום אחרי החלפת ברך — העמוד שמסביר מה נבדק, מה נמדד ומה משנה את ההחלטה.

מקורות מדעיים

1. The risk of contralateral total knee arthroplasty after knee replacement for osteoarthritis.. , 2003. PubMed 12913941
2. Nonrandom evolution of end-stage osteoarthritis of the lower limbs.. , 2002. PubMed 12483722
3. Quadriceps strength asymmetry predicts loading asymmetry during sit-to-stand task in patients with unilateral total knee arthroplasty.. , 2016. PubMed 26450826
4. Stiff knee gait may increase risk of second total knee arthroplasty.. , 2019. PubMed 30387528
5. Contralateral advanced radiographic knee osteoarthritis predicts radiographic progression and future arthroplasty in ipsilateral knee with early-stage osteoarthritis.. , 2022. PubMed 35687166
6. The effect of primary total knee arthroplasty on the incidence of falls and balance-related functions in patients with osteoarthritis.. , 2017. PubMed 29185496
7. Total knee replacement and non-surgical treatment of knee osteoarthritis: 2-year outcome from two parallel randomized controlled trials.. , 2018. PubMed 29723634