המדריך הזה מיועד למי שהברך שלו "בורחת" או מרגישה לא יציבה דווקא בירידה במדרגות, וחושש שזה אומר אוטומטית קרע ברצועה הצולבת או ניתוח. כאן נסביר את המנגנונים האפשריים באופן כללי, למה ברוב המקרים זה פער בין דרישה ליכולת ולא נזק חמור, ומתי כן צריך לבדוק. לתמונה המלאה על אבחון וטיפול בכאבי ברך — ראו את עמוד כאבי ברכיים — אבחון וטיפול, ולמסלול ייעודי אחרי פגיעה ברצועה הצולבת — שיקום ACL (רצועה צולבת קדמית). חשוב: זהו חינוך כללי, לא אבחנה למקרה שלך ולא תוכנית "תקן את עצמך" — כל אדם שונה, וצריך בדיקה אישית.

הערה אחת על תיחום: המדריך הזה עוסק בתחושת בריחה / חוסר יציבות, שהיא שונה מהתופעה של ברך שננעלת ממש (locking) ולא מאפשרת להמשיך את התנועה. נעילה אמיתית, חוזרת ומכנית היא תלונה נפרדת שמטופלת בנפרד, וכאן היא מופיעה רק כדגל אזהרה לבדיקה.

ברך שבורחת בירידה במדרגות זה תמיד קרע ברצועה הצולבת?

לא. תחושת ברך שבורחת או לא יציבה היא תלונה שכיחה, ובמחקר אוכלוסייה גדול היא נמצאה קשורה בעיקר לכאב בברך ולחולשת שריר הארבע-ראשי — לא בהכרח לפגיעה מבנית. למעלה ממחצית מהאנשים עם תחושת בריחה כלל לא הראו שחיקה בצילום. קרע ברצועה הצולבת הוא סיבה אפשרית אחת בלבד, ולרוב הוא קשור לאירוע פיתול או חבלה ברור.

הקפיצה האוטומטית מ"הברך בורחת" ל"בטח נקרעה לי הרצועה הצולבת" מובנת, אבל לרוב לא מדויקת. לפי מחקר Framingham שבדק 2,351 גברים ונשים, כ-11.8% דיווחו על אפיזודה אחת לפחות של ברך שבורחת ("giving way") בשלושת החודשים שקדמו לבדיקה; מתוכם 78.1% חוו יותר מאפיזודה אחת ו-12.6% נפלו במהלך אפיזודה. החוקרים מצאו שהבריחה הייתה קשורה באופן עצמאי לקיום כאב בברך ולחולשת הקוואדריצפס — ולא בהכרח לממצא מבני (Felson 2007).

נתון חשוב במיוחד מאותו מחקר: למעלה ממחצית מהאנשים שחוו בריחה כלל לא הראו שחיקת מפרק (אוסטיאוארתריטיס) בצילום (Felson 2007). זה לא אומר ש"אין כלום" — אלא שתחושת חוסר היציבות לעיתים קרובות משקפת בעיה תפקודית של כוח ושליטה, ולא בהכרח נזק מבני. קרע ברצועה הצולבת הוא בהחלט סיבה אפשרית, אבל הוא לרוב מתלווה לאירוע ספציפי של פיתול או חבלה ולנפיחות מהירה, ולא "סתם מופיע" בירידה שגרתית במדרגות. את האבחנה אפשר לחדד רק בבדיקה — וזו בדיוק הסיבה לא להניח מהבית.

למה דווקא בירידה במדרגות הברך בורחת ולא בעלייה?

ירידה במדרגות דורשת מהקוואדריצפס לבלום את משקל הגוף בתנועה אקסצנטרית (התארכות תחת עומס) ומעמיסה את מפרק הפיקה-ירך. כשהכוח, השליטה או הסבילות של השריר נמוכים מהדרישה, הברך עלולה "לוותר" לרגע ולתת תחושת בריחה. זה לרוב פער בין דרישה ליכולת, ולא בהכרח נזק — אבל אם מתלווים כאב חד, נעילה או נפיחות, צריך לבדוק.

ירידה במדרגות היא משימה ביומכנית תובענית יותר ממה שנדמה. בעוד שבעלייה השרירים מקצרים ודוחפים את הגוף כלפי מעלה (תנועה קונצנטרית), בירידה הקוואדריצפס נדרש לבלום את הירידה תוך כדי שהוא מתארך תחת עומס — מה שנקרא כיווץ אקסצנטרי. עבודה אקסצנטרית של בלימת משקל הגוף על רגל אחת מייצרת עומסים גבוהים על מפרק הפיקה-ירך, וזו אחת הסיבות שדווקא ירידה (ולא עלייה) מסגירה חולשה או רגישות.

כשהפער בין הדרישה (לבלום את הגוף) ליכולת (כוח, שליטה וסבילות של השריר) גדל, המערכת עלולה "לוותר" לרגע — והתוצאה היא אותה תחושת בריחה. בכאב פיקה-ירך, שהוא אחת הסיבות השכיחות לכאב ברך קדמי, הקושי בירידה במדרגות ובישיבה ממושכת הוא תיאור קלאסי (Crossley 2016). מסמך קונצנזוס בינלאומי הגדיר את המצב סביב כאב מאחורי או מסביב לפיקה שמתעורר בפעילויות שמעמיסות את המפרק כמו כריעה, ריצה, ישיבה ממושכת וירידה במדרגות (Crossley 2016). שוב — תחושת הבריחה הזו היא לרוב סימן לפער עומס-יכולת, לא הכרזה על נזק; אבל אם מתלווה אליה כאב חד פתאומי, נעילה או נפיחות — זה דגל לבדיקה.

אילו מנגנונים אפשריים גורמים לתחושת חוסר יציבות בברך?

תחושת חוסר יציבות בברך יכולה לנבוע ממנגנונים שונים: חולשה או עיכוב של הקוואדריצפס, שליטה עצבית-שרירית ופרופריוצפציה פחותות, עומס יתר על מפרק הפיקה-ירך, חולשת ירך/ליבה, או כאב שמעכב את הפעלת השריר. לעיתים יש פגיעה ברצועה. אי אפשר לדעת מרחוק מי מהם רלוונטי אצלך — לכן צריך בדיקה קלינית שמפרידה ביניהם.

הטבלה הבאה מציגה מנגנונים אפשריים באופן כללי — לא אבחנה למקרה שלך. המטרה היא להבהיר שיש כמה דרכים שונות שמובילות לאותה תחושה, ושרק בדיקה קלינית מפרידה ביניהן וקובעת את הצעד הנכון. אל תנסה לשייך את עצמך לשורה מסוימת ולפעול לפיה לבד.

שימו לב שכמה מהמנגנונים יכולים להתקיים יחד, ושאותו אדם יכול לעבור ביניהם לאורך זמן. בדיוק בגלל זה אין "תרגיל קסם" אחד שמתאים לכולם — הבדיקה היא מה שמכוון את הטיפול.

למה הכוח והשליטה של השריר כל כך מרכזיים בתחושת היציבות?

היציבות בברך אינה רק עניין של רצועות — היא תלויה מאוד ב"בלימה הפעילה" של השרירים סביב הברך והירך ובשליטה העצבית-שרירית שלהם. כשהכוח והתזמון טובים, השריר מייצב את הברך תוך כדי תנועה; כשהם פחותים, התחושה היא של ברך שבורחת. לכן חיזוק ושליטה מדורגים הם לב הטיפול ברוב המקרים — אבל המינון נקבע אחרי בדיקה.

הברך מיוצבת לא רק על ידי רצועות פסיביות אלא גם על ידי בלימה פעילה של השרירים סביבה — ובראשם הקוואדריצפס וההמסטרינגס — בשילוב עם המידע התחושתי (פרופריוצפציה) שהמערכת מקבלת על מנח הברך. כשהמערכת הזו עובדת היטב, השרירים מתכווצים בזמן הנכון ובעוצמה הנכונה ומונעים מהברך "לוותר". מחקרים על אנשים עם ברך חסרת רצועה צולבת ממחישים את העיקרון: חלקם ("copers") מסוגלים לייצב את הברך גם בפעילויות תובעניות באמצעות דפוסי הפעלת שרירים, בעוד אחרים ("non-copers") חווים חוסר יציבות בפעילויות יומיומיות — ההבדל אינו רק במבנה, אלא בשליטה העצבית-שרירית (Rudolph 2001).

גם תגובת המערכת להפרעות פתאומיות מדגישה את תפקיד השריר: בבדיקת הליכה עם הפרעה לא צפויה, אנשים עם ברך חסרת רצועה צולבת הסתמכו במידה רבה על שרירי מיישרי הברך כדי למנוע קריסה (Ferber 2003). כלומר, גם כשיש פגיעה מבנית, הכוח והשליטה השריריים הם חלק קריטי מהיכולת לשמור על יציבות. ההשלכה המעשית: ברוב המצבים, חיזוק מדורג ושיפור השליטה והפרופריוצפציה הם לב הטיפול — אבל איך וכמה להעמיס נקבע אחרי בדיקה, לא לפי תרגיל שמצאת ברשת.

מה זה לא אומר אוטומטית — צריך MRI או ניתוח?

לרוב לא כצעד ראשון. בקווי הנחיה קליניים, הקו הראשון לכאב ולחוסר יציבות תפקודיים בברך הוא הערכה ותרגול מדורג — לא דימות מיידי או ניתוח. דימות נשקל כשיש דגל אזהרה, כשאין שיפור אחרי תקופת ניסיון סבירה, או כשהממצא ישנה את ההחלטה. ההחלטה על MRI או ניתוח היא רפואית ומשותפת, אחרי בדיקה — לא ברירת מחדל.

חשוב להבהיר מה תחושת חוסר יציבות לא אומרת אוטומטית. היא לא אומרת אוטומטית "חייבים MRI", לא אומרת אוטומטית "חייבים ניתוח", ולא אומרת אוטומטית "הברך נהרסת". קווי הנחיה קליניים לכאב פיקה-ירך ולכאבי ברך תפקודיים ממליצים על תרגול וחינוך כקו טיפול ראשון, ולא על דימות מיידי או התערבות פולשנית בכל מקרה (Neal 2024; Wallis 2021). מדריך עדכני לפרקטיקה מיטבית, המבוסס על סינתזה של סקירה שיטתית, קול המטופלים ושיקול קליני של מומחים, סיכם שתרגול וחינוך הם ההתערבות העיקרית, ושהתערבויות תומכות נוספות נבחרות ומותאמות לפי המטופל (Neal 2024).

זה לא אומר ש"דימות תמיד מיותר". דימות נשקל כשיש דגל אזהרה (חבלה משמעותית, נפיחות מהירה, חשד לקרע, נעילה אמיתית), כשאין שיפור אחרי תקופת ניסיון סבירה והיענות טובה, או כשהתוצאה תשנה את ההחלטה הטיפולית. גם אז — מציאת "ממצא" בדימות לא בהכרח מסבירה את התסמין, ולכן הפענוח חייב להיעשות בהקשר הקליני. השורה התחתונה: את ההחלטה אם בכלל צריך MRI או ניתוח מקבלים אחרי בדיקה ובדיון רפואי משותף — לא כברירת מחדל מפחד.

מה בטוח לעשות היום — ומה דווקא כדאי להימנע ממנו?

כצעד בטוח אפשר להישאר פעיל ברמה שנסבלת ולהפחית זמנית את מה שמדליק את התחושה (כמו ירידה מהירה במדרגות תלולות), תוך שמירה על תנועה שגרתית. כדאי להימנע מ"לבחון" שוב ושוב את הברך עד הכשל, ממנוחה מוחלטת ממושכת, ומדחיפה אגרסיבית דרך כאב חד. אם הברך נופלת ממש, ננעלת או מתנפחת — לעצור ולהיבדק. זה אינו תחליף להערכה אישית.

פעולות כלליות וסבירות שרוב האנשים יכולים לשקול עד שנבדקים (לא תוכנית טיפול אישית): להישאר פעיל ברמה שנסבלת — תנועה היא לרוב חלק מהפתרון; להפחית זמנית את הגירוי הספציפי שמדליק את התחושה, למשל לרדת לאט ולהיעזר במעקה במדרגות תלולות, מבלי להפסיק לזוז לגמרי; לשים לב לכיוון לאורך זמן (האם הביטחון בירידה משתפר), ולא להיבהל מאפיזודה בודדת אם אין דגל אזהרה.

מה דווקא לא מקדם: "לבחון" את הברך שוב ושוב כדי לראות אם היא תברח — זה מזין דריכות ופחד; מנוחה מוחלטת וממושכת — היא מחלישה עוד את אותו שריר שצריך לייצב; ודחיפה אגרסיבית דרך כאב חד או דרך אפיזודות בריחה חוזרות מתוך "להתגבר על זה". חשוב להבהיר שזו אינה רשימת תרגילים ל"תיקון עצמי": אין כאן מרשם, ואת המינון, הקצב והבחירה הנכונה צריך לקבוע אחרי בדיקה אישית — כי לאדם אחד עם חולשת ארבע-ראשי ולאדם אחר עם חשד לפגיעה רצועתית מתאימים מסלולים שונים לחלוטין.

כאב לא תמיד שווה נזק — אבל איך יודעים מתי כן?

כאב או תחושת חוסר יציבות לא תמיד מעידים על נזק מבני חמור; לעיתים הם משקפים רגישות, פער עומס-יכולת או כאב שמעכב את הפעלת השריר. אבל זה לא כלל מוחלט: חבלה ברורה, נפילה, נעילה אמיתית, נפיחות משמעותית, אובדן כוח או תסמינים מחמירים כן מחייבים בדיקה. ההבחנה נעשית בהערכה קלינית, לא לבד.

אחת התובנות החשובות בשיקום היא שכאב או תחושת חוסר ביטחון אינם בהכרח "מד נזק" מדויק. כפי שראינו, חלק ניכר מהאנשים עם תחושת בריחה כלל לא הראו שחיקה בצילום (Felson 2007), והיציבות תלויה במידה רבה בשליטה השרירית ולא רק במבנה. לעיתים הברך "בורחת" כי הכאב מעכב את הפעלת השריר, או כי יש פער זמני בין הדרישה ליכולת — ולא כי משהו נקרע.

אבל — וזה "אבל" חשוב — זה אינו כלל מוחלט. חבלה או פיתול ברור, נפילה, נעילה אמיתית, נפיחות משמעותית או מהירה, אובדן כוח, או תסמינים שמחמירים לאורך זמן כן מחייבים הערכה ולפעמים דימות. המסר המאוזן הוא: לא להיבהל מכל אפיזודה ולא להניח את הגרוע מאליו, אבל גם לא להתעלם מדגלי אזהרה. ההבחנה בין "רגישות תפקודית" ל"ממצא שמצריך בירור" היא בדיוק מה שבדיקה קלינית עושה — ולכן היא לא משהו שמומלץ להכריע בו לבד מהבית.

איך פיזיותרפיסט מעריך ברך לא יציבה, ואיך מחליטים על טיפול?

הערכה פיזיותרפית כוללת היסטוריה (איך ומתי בורחת, חבלה, נפיחות), בדיקת כוח ושליטה של הקוואדריצפס והירך, מבחני יציבות ושיווי משקל, צפייה בירידה במדרגות, והערכת רמת הגירוי והתפקוד. ההחלטה הטיפולית נבנית מכך: חינוך, התאמת עומס מדורגת, חיזוק ושיפור שליטה — ובמידת הצורך הפניה לבירור רפואי. התוכנית אישית ונבנית אחרי הבדיקה.

הערכה טובה אינה מתחילה מ"איזה תרגיל" אלא מהבנת הסיפור: מתי בדיוק הברך בורחת (ירידה במדרגות, פנייה, עמידה מכיסא), האם היה אירוע חבלה או פיתול, האם יש נפיחות, מה רמת הכאב ואיך הוא מתנהג לאורך היום, ומה המטרות שלך (לחזור לרוץ, לרדת בבטחה במדרגות בעבודה, לשחק עם הילדים). על בסיס זה נבדקים כוח ויכולת ההפעלה של הקוואדריצפס, כוח הירך, שיווי משקל ושליטה עצבית-שרירית, מבחני יציבות רצועתית בעת הצורך, וצפייה ישירה באיכות התנועה בירידה במדרגות ובהורדה לרגל אחת.

מכאן נבנית ההחלטה הטיפולית. לוגיקת הטיפול אינה "עיסוי" או טיפול פסיבי בלבד, אלא בעיקר חינוך, התאמת עומס מדורגת, וחיזוק ושיפור שליטה בהתאם לרמת הגירוי. הראיות תומכות בכך: סקירת קוקרן גדולה מצאה ראיות באיכות גבוהה לכך שתרגול יבשתי מפחית כאב בשחיקת ברך (44 מחקרים, 3,537 משתתפים; SMD ‎-0.49‎, שווה-ערך לירידה של כ-12 נקודות בסולם 0–100) ומשפר תפקוד (Fransen 2015). בכאב פיקה-ירך, מטה-אנליזה מצאה שחיזוק ירך וברך יחד יעיל ועדיף על חיזוק ברך בלבד להפחתת כאב ולשיפור פעילות (14 מחקרים, 673 משתתפים) (Nascimento 2018), וסקירה נוספת מצאה שחיזוק שרירי הירך מפחית עוצמת כאב ומשפר תפקוד (Santos 2015). מחקר רב-מרכזי הראה שגם תוכנית ירך-וליבה וגם תוכנית ממוקדת-ברך שיפרו כאב ותפקוד תוך כ-6 שבועות, כאשר תוכנית הירך הביאה לשיכוך מוקדם יותר (199 משתתפים) (Ferber 2014). וגם בהקשר של כוח מיישרי הברך כגורם מגן — קוהורט אורך הראה שכוח גבוה יותר היה מוגן מהתפתחות שחיקת ברך סימפטומטית (Segal 2009). כל אלה מסבירים למה חיזוק ושליטה הם לב הטיפול — אבל הם אינם מרשם אישי: התוכנית נבנית רק אחרי בדיקה.

כמה זמן זה לוקח, ומתי לבחון מחדש את הכיוון?

אין מספר אחד לכולם — זה תלוי בסיבה, בעוצמה ובהיענות. בכאב פיקה-ירך וחולשת ארבע-ראשי, תוכניות שנבדקו במחקרים נמשכו לרוב כשישה שבועות ומעלה, ושיפור בכוח ובשליטה הוא תהליך מדורג. המדד אינו "כמה שבועות עברו" אלא הכיוון — האם היציבות, הביטחון בירידה במדרגות והתפקוד נעים לטובה. אם אין שום שינוי אחרי תקופת ניסיון סבירה, בוחנים מחדש.

חיזוק ושליטה עצבית-שרירית אינם משתפרים בן-לילה. במחקרי כאב פיקה-ירך, תוכניות תרגול נבדקו לרוב לאורך כשישה שבועות לפחות (Ferber 2014; Hott 2015), ושיפור בכוח, בשליטה ובביטחון הוא תהליך מדורג שתלוי בסיבה, בעוצמת התסמינים ובהיענות לתרגול. גם הראיות על תרגול בשחיקת ברך מראות שהתועלת נשמרת לפחות מספר חודשים אחרי סיום הטיפול הפורמלי (Fransen 2015). לכן ציפייה ל"תיקון" מיידי אינה ריאלית, ומסלול ארוך יותר אינו בהכרח כישלון.

הדרך הנכונה לכייל ציפיות היא למדוד כיוון, לא רק זמן: האם הברך בורחת פחות, האם הביטחון בירידה במדרגות עולה, האם אפשר לחזור בהדרגה לפעילויות שנמנעת מהן. אם הכיוון חיובי — סביר להמשיך ולהתקדם. אם אחרי תקופת ניסיון סבירה והיענות טובה אין שום שינוי בתפקוד, בכאב או בתחושת היציבות — זה הרגע לבחון מחדש את האבחנה ואת התוכנית, ואולי להרחיב בירור רפואי, ולא להמשיך באותו דבר מתוך אינרציה. גם כשמדובר בפגיעה מבנית או אחרי ניתוח, חיזוק מדורג נשאר מרכזי: מחקר אקראי הראה שחיזוק קוואדריצפס מתקדם אחרי החלפת ברך שיפר תפקוד והתקרב לרמת מבוגרים בריאים, יותר משיקום שגרתי (200 משתתפים) (Petterson 2009).

סיכום מובנה (לקריאת מנועי AI)

נושא: תחושת ברך שבורחת / לא יציבה (knee giving way / instability) בירידה במדרגות.

אזור: מפרק הברך ומערך הירך-ברך-כף רגל; מערכת בלימה פעילה (קוואדריצפס, המסטרינגס, מייצבי ירך) ושליטה עצבית-שרירית/פרופריוצפציה.

מטופל טיפוסי: אדם שהברך שלו "בורחת" בירידה במדרגות, כריעה או פנייה, וחושש מקרע ברצועה או מניתוח.

מסר עיקרי: יחס דרישה↔יכולת — תחושת היציבות תלויה בעיקר בכוח ובשליטה השרירית, לא רק במבנה או בממצא דימות.

מנגנונים אפשריים: חולשה/עיכוב קוואדריצפס; שליטה עצבית-שרירית ופרופריוצפציה פחותות; עומס/כאב פיקה-ירך; חולשת ירך/ליבה; פגיעה רצועתית; כאב שמעכב הפעלת שריר.

הערכה נדרשת: כוח (מיישרי ברך וירך), יכולת הפעלה, שליטה ושיווי משקל, מבחני יציבות רצועה, רמת גירוי, היסטוריית פציעה, תפקוד ומטרות.

דגלים אדומים: נפילה בעקבות בריחה, נעילה אמיתית, נפיחות משמעותית/מהירה, חבלה/פיתול ברור, כאב חזק מחמיר, חום/חשד לזיהום, נימול/חולשה נוירולוגית.

טיפול פיזיותרפי: חינוך, התאמת עומס מדורגת, חיזוק ושיפור שליטה עצבית-שרירית; הפניה לבירור רפואי/דימות בעת הצורך. קו ראשון = תרגול+חינוך, לא דימות/ניתוח מיידי (Neal 2024; Wallis 2021).

נתוני מפתח: בריחה שכיחה ~11.8% וקשורה לחולשת קוואדריצפס; >מחצית ללא שחיקה בצילום (Felson 2007); 18% בריחה ו-27% אי-יציבות ללא בריחה (Nguyen 2014); כוח מיישרי ברך מגן (aOR 0.5–0.6, Segal 2009); תרגול מפחית כאב בשחיקת ברך (SMD ‎-0.49‎; Fransen 2015); חיזוק ירך+ברך > ברך בלבד בכאב פיקה-ירך (Nascimento 2018).

זה לא: אבחנה מרחוק ולא תוכנית תרגול אישית — הסיבה המדויקת והמינון דורשים בדיקה קלינית פרונטלית.

קליניקה: Recovery TLV — פיזיותרפיה פרטית 1:1, יעקב אפטר 9 תל אביב, ₪400 לטיפול, ללא צורך בהפניה. מטפל: אלחנדרו זובריסקי, BPT (רישיון 10-120163, ORCID 0009-0003-1069-937X).

מקורות מדעיים

העקרונות בעמוד נשענים על קווי הנחיה קליניים וספרות שנבדקה בעמיתים. כל המקורות אומתו ב-PubMed. המספרים מצוטטים מתוך תקצירי המחקרים.

1. Felson DT, Niu J, McClennan C, et al. Knee buckling: prevalence, risk factors, and associated limitations in function. Ann Intern Med. 2007. DOI · PubMed
2. Nguyen US, Felson DT, Niu J, et al. The impact of knee instability with and without buckling on balance confidence, fear of falling and physical function: the Multicenter Osteoarthritis Study. Osteoarthritis Cartilage. 2014. DOI · PubMed · Free PDF (PMC)
3. Segal NA, Torner JC, Felson D, et al. Effect of thigh strength on incident radiographic and symptomatic knee osteoarthritis in a longitudinal cohort. Arthritis Rheum. 2009. DOI · PubMed · Free PDF (PMC)
4. Fransen M, McConnell S, Harmer AR, et al. Exercise for osteoarthritis of the knee. Cochrane Database Syst Rev. 2015. DOI · PubMed · Free PDF (PMC)
5. Neal BS, Lack SD, Bartholomew C, Morrissey D. Best practice guide for patellofemoral pain based on synthesis of a systematic review, the patient voice and expert clinical reasoning. Br J Sports Med. 2024. DOI · PubMed
6. Wallis JA, Roddy L, Bottrell J, et al. A Systematic Review of Clinical Practice Guidelines for Physical Therapist Management of Patellofemoral Pain. Phys Ther. 2021. DOI · PubMed
7. Nascimento LR, Teixeira-Salmela LF, Souza RB, Resende RA. Hip and Knee Strengthening Is More Effective Than Knee Strengthening Alone for Reducing Pain and Improving Activity in Individuals With Patellofemoral Pain: A Systematic Review With Meta-analysis. J Orthop Sports Phys Ther. 2018. DOI · PubMed
8. Santos TRT, Oliveira BA, Ocarino JM, et al. Effectiveness of hip muscle strengthening in patellofemoral pain syndrome patients: a systematic review. Braz J Phys Ther. 2015. DOI · PubMed · Free PDF (PMC)
9. Ferber R, Bolgla L, Earl-Boehm JE, et al. Strengthening of the hip and core versus knee muscles for the treatment of patellofemoral pain: a multicenter randomized controlled trial. J Athl Train. 2015. DOI · PubMed · Free PDF (PMC)
10. Crossley KM, Stefanik JJ, Selfe J, et al. 2016 Patellofemoral pain consensus statement from the 4th International Patellofemoral Pain Research Retreat, Manchester. Part 1. Br J Sports Med. 2016. DOI · PubMed · Free PDF (PMC)
11. Rudolph KS, Axe MJ, Buchanan TS, et al. Dynamic stability in the anterior cruciate ligament deficient knee. Knee Surg Sports Traumatol Arthrosc. 2001. DOI · PubMed
12. Ferber R, Osternig LR, Woollacott MH, et al. Gait perturbation response in chronic anterior cruciate ligament deficiency and repair. Clin Biomech (Bristol). 2003. DOI · PubMed
13. Petterson SC, Mizner RL, Stevens JE, et al. Improved function from progressive strengthening interventions after total knee arthroplasty: a randomized clinical trial with an imbedded prospective cohort. Arthritis Rheum. 2009. DOI · PubMed
14. Hott A, Liavaag S, Juel NG, Brox JI. Study protocol: a randomised controlled trial comparing the long term effects of isolated hip strengthening, quadriceps-based training and free physical activity for patellofemoral pain syndrome (anterior knee pain). BMC Musculoskelet Disord. 2015. DOI · PubMed · Free PDF (PMC)