עמוד זה אינו דן בשאלה אם כדאי לנתח בכלל — את זה מלבנים בעמוד הראשי על הלוקס ולגוס, כולל הנתונים המדעיים על יעילות הניתוח מול טיפול שמרני. ההנחה כאן היא שההחלטה כבר קרובה או נעשתה: יש הפניה לניתוח, נקבע תור, או שהניתוח מאחוריך. המטרה היא להסיר את חוסר הוודאות סביב מה שקורה בפועל — בחדר הניתוח, בשבועות שאחריו ובחזרה לתפקוד — כדי שתדע למה לצפות ומתי כדאי להתערב.

מה בעצם עושים בניתוח הלוקס ולגוס?

ברוב המקרים המנתח מבצע אוסטאוטומיה — חיתוך מבוקר של עצם המסרק הראשון (chevron, scarf או וריאציה דומה), הזזה של החלק החתוך למיקום מיושר, וקיבוע עם בורגים או פינים זעירים. לעיתים מבצעים גם אוסטאוטומיה קטנה יותר בפלנגה הקרובה של האגודל (Akin). המטרה היא תיקון מבני של הזווית בין העצמות, לא רק "שיוף" הבליטה.

הבליטה שרואים בצד כף הרגל אינה גידול עצם נפרד — היא ראש עצם המסרק הראשון שנחשף כתוצאה מסטיית הזווית בין עצם המסרק לפלנגה של האגודל. משום כך, הסרה של הבליטה בלבד (מה שנקרא לעיתים "exostectomy" פשוטה) כמעט ולא מבוצעת כטיפול יחיד במבוגרים, כי היא לא מתקנת את זווית העיוות ונוטה להישנות. הטכניקה המקובלת היא אוסטאוטומיה: חיתוך מבוקר של העצם במקום מוגדר, הזזת החלק המרוחק למיקום מיושר יחסית לכף הרגל, וקיבוע עם בורג אחד או שניים, לעיתים פינים.

שתי משפחות האוסטאוטומיה הנפוצות ביותר:

• Chevron: חיתוך בצורת V בקצה הרחוק של עצם המסרק הראשון (קרוב לראש העצם). מתאים בעיקר לעיוותים קלים עד בינוניים, ונחשב לטכניקה יציבה יחסית עם עקומת למידה מוכרת למנתחים.
• Scarf: חיתוך אורכי בצורת Z לאורך העצם, שמאפשר תיקון גדול יותר של הזווית ומתאים גם לעיוותים בינוניים-קשים. הניתוח מורכב יותר טכנית אך מציע גמישות תיקון רחבה יותר.

כשהעיוות באגודל עצמו (ולא רק במסרק) בולט, לעיתים מוסיפים אוסטאוטומיה קטנה בבסיס הפלנגה הקרובה (Akin osteotomy) לתיקון משלים. הבחירה בין הטכניקות — ולעיתים שילוב שלהן — נעשית על ידי המנתח לפי חומרת הזווית, גיל, איכות העצם ומטרות המטופל. חשוב להבין: כל השיטות הללו הן ניתוח עצם אמיתי, עם חתך, הזזה וקיבוע — לא הליך "קל" או "קוסמטי".

ניתוח זעיר-פולשני (MIS) או ניתוח פתוח — מה באמת שונה?

שתי הגישות מבצעות את אותה עקרונית אוסטאוטומיה — ההבדל הוא בגודל החתכים ובדרך שבה המנתח ניגש לעצם. בניתוח פתוח יש חתך של כמה סנטימטרים שמאפשר ראייה ישירה; ב-MIS משתמשים בחתכים קטנים מאוד בהנחיית פלואורוסקופיה (צילום רנטגן בזמן אמת). התוצאה הניתוחית הסופית דומה במהותה; ההבדלים המעשיים מרוכזים בשבועות הראשונים.

ההבדל בין ניתוח פתוח ל-MIS אינו בסוג התיקון אלא בדרך ההגעה אליו. בניתוח הפתוח (Open) המנתח עושה חתך גלוי לאורך העצם, רואה ישירות את קו האוסטאוטומיה, ומקבע בבורגים בשליטה חזותית מלאה. ב-MIS (Minimally Invasive Surgery) מבוצעים חתכים זעירים של מילימטרים בודדים, והחיתוך וההזזה נעשים בעזרת מכשירים ייעודיים (לרוב קדח או להב דק) בהנחיית פלואורוסקופיה במקום ראייה ישירה.

מה זה משנה בפועל? חתכים קטנים יותר קשורים לרוב לפחות צלקת גלויה, ולעיתים לכאב מעט פחות בימים הראשונים. מנגד, MIS דורש ציוד ייעודי ועקומת למידה ספציפית מהמנתח — התוצאה תלויה מאוד בניסיון הצוות בטכניקה הזו בדיוק, יותר מאשר בטכניקה הפתוחה הוותיקה והנפוצה יותר. אין כאן "שיטה טובה יותר" באופן גורף שמתאימה לכל מטופל ולכל דרגת עיוות — הבחירה נעשית מול המנתח לפי הניסיון שלו, חומרת העיוות והציוד הזמין.

נקודה מעשית לשיקום: מבחינת מה שקורה בפיזיותרפיה אחרי הניתוח, ההבדל בין הגישות מצטמצם מהר. שתיהן דורשות אותה הגנה על העצם המקובעת בשלבים הראשונים, ואותה התקדמות הדרגתית בעומס. אם התוצאה ארוכת הטווח היא השאלה המרכזית עבורך, זו שאלה למנתח על הניסיון הספציפי שלו בטכניקה שהוא מציע — לא רק "פתוח מול MIS" כקטגוריה כללית.

האם "ניתוח לייזר" לבוניון הוא באמת ניתוח בלייזר?

לא. תיקון מבני של עיוות עצם דורש חיתוך, הזזה וקיבוע של עצם — לייזר אינו יכול לחתוך או להזיז עצם באופן שמתקן זווית. "ניתוח לייזר" הוא במקרים רבים מונח שיווקי לתיאור ניתוח MIS זעיר-פולשני רגיל, שבו לעיתים נעשה שימוש נלווה בכלים תרמיים לרקמה רכה סביב האזור — אך העיקרון הניתוחי הבסיסי זהה לאוסטאוטומיה קונבנציונלית.

כדאי לומר את זה בבירור, כי הביטוי חוזר הרבה בפרסום מסחרי: עצם היא רקמה קשיחה שדורשת חיתוך מכני (מסור, להב או קדח כירורגי) כדי לשנות את צורתה וזווית ההתלכדות שלה. לייזר יכול לשמש ברפואה לחיתוך או קרישה של רקמה רכה — עור, כלי דם קטנים, רקמת חיבור — אך אינו כלי מקובל או יעיל לביצוע אוסטאוטומיה של עצם המסרק. כשמנתח או מרפאה משתמשים במונח "ניתוח לייזר לבוניון", ברוב המקרים הכוונה בפועל היא לניתוח MIS זעיר-פולשני, ולעיתים נעשה שימוש בלייזר או בכלי תרמי דומה רק לחלק מהטיפול ברקמה הרכה — לא לתיקון העצם עצמה.

המשמעות המעשית עבורך: אם מציעים לך "ניתוח לייזר", זו הזדמנות טובה לשאול את המנתח ישירות — איזו טכניקת אוסטאוטומיה בדיוק מתבצעת, אילו כלים חותכים את העצם, ומה בדיוק תפקיד הלייזר (אם בכלל) בהליך. שקיפות בשאלה הזו לא רק מבהירה ציפיות, אלא גם מסייעת לוודא שההליך המוצע הוא אכן תיקון מבני מוכח ולא רק מיתוג שיווקי של הליך קיים.

איך נראה השיקום שבוע אחר שבוע?

ההחלמה מדורגת ותלויה בסוג האוסטאוטומיה: בימים הראשונים הרגל חבושה ומורמת עם דריכה חלקית בנעל ניתוחית; לאורך שבועות 2–6 עומס ותנועה עולים בהדרגה; סביב שבוע 6–8 חוזרים לנעל רגילה ורחבה; ותוך 3 עד 6 חודשים רוב הנפיחות והתפקוד מתייצבים, כשעצם ממשיכה להתחזק ברקע.

אין "לוח זמנים אחיד" לכל מטופל — סוג האוסטאוטומיה, חומרת העיוות ההתחלתי, איכות העצם והקפדה על הנחיות המנתח משפיעים על הקצב. הטבלה הבאה היא מפת התמצאות כללית ולא הבטחה או תחליף להנחיות האישיות של המנתח שלך:

שלב	מה אופייני בתקופה הזו
ימים 0–3	רגל חבושה, הרמה תכופה להפחתת נפיחות; דריכה חלקית בנעל ניתוחית ייעודית (סוליה קשיחה שמעבירה עומס מקדמת הרגל לעקב); תנועת אצבעות עדינה בלבד לפי הנחיה.
שבוע 1–2	ביקורת ראשונה אצל המנתח; החלפת חבישה; המשך דריכה חלקית עד מלאה בנעל הניתוחית, בהתאם לפרוטוקול; נפיחות עדיין בולטת ונורמלית.
שבוע 2–4	הסרת תפרים (בדרך כלל); צילום מעקב לבדיקת מיקום העצם; דריכה מלאה בנעל הניתוחית ברוב המקרים; התחלת תנועה עדינה יותר של האצבע.
שבוע 4–6	מעבר הדרגתי מנעל ניתוחית לנעל רגילה רחבה; עלייה בטווח התנועה והעומס; נפיחות מתחילה לרדת אך עדיין נוכחת בסוף היום.
שבוע 6–8	הליכה בנעל רגילה רחבה ברוב שעות היום; תרגול חיזוק ושיווי משקל פעיל יותר; חזרה הדרגתית לפעילויות יומיומיות מלאות.
שבוע 8–12	מעבר לנעלי ספורט/סגורות; עלייה בעומס פונקציונלי; לרוב אפשר להתחיל פעילות גופנית קלה בהתאם להנחיית המנתח.
חודשים 3–6	נפיחות ברוב המקרים ממשיכה לרדת (יכולה להימשך גם מעבר לכך, במיוחד בסוף היום); העצם ממשיכה להתחזק; חזרה לספורט עצים ולנעליים מדויקות יותר.

שים לב: נפיחות סביב האצבע וקדמת כף הרגל אחרי ניתוח הלוקס ולגוס נוטה להימשך זמן ארוך משמעותית ממה שרוב המטופלים מצפים — לעיתים חודשים, ולעיתים עם החמרה קלה בסוף היום גם כשההחלמה מתקדמת כמצופה. זה נורמלי ואינו בהכרח סימן לבעיה. אם משהו בציר הזה נתקע — כאב שגובר במקום לרדת, נפיחות שממשיכה להחמיר ולא לדעוך, או תפקוד שלא משתפר כלל — זו נקודת ההחלטה לחזור להערכה אצל המנתח.

מתי חוזרים לדרוך על הרגל ולנעליים רגילות?

רוב הפרוטוקולים מתחילים בדריכה חלקית עם נעל ניתוחית ייעודית כבר בימים הראשונים, עם מעבר הדרגתי לדריכה מלאה תוך כ-4 עד 6 שבועות. מעבר לנעל רגילה ורחבה קורה בדרך כלל בין שבוע 6 ל-8, ולנעל ספורט/סגורה מלאה סביב 8 עד 12 שבועות — בהתאם לסוג האוסטאוטומיה, ליציבות הקיבוע ולהנחיית המנתח הספציפית.

הנעל הניתוחית (surgical shoe / post-op shoe) היא כלי מרכזי בשבועות הראשונים: הסוליה הקשיחה שלה מונעת כיפוף של קדמת כף הרגל בזמן הליכה, ובכך מגינה על קו האוסטאוטומיה בזמן שהעצם עדיין באמצע תהליך האיחוי. הליכה עם כיפוף רגיל של האצבעות בשלב הזה עלולה להעמיס על נקודת החיתוך לפני שהתייצבה מספיק.

קצב מעבר העומס תלוי גם בממצאי הצילומים שהמנתח עוקב אחריהם, ולא רק בזמן שעבר. ולכן, אם המנתח מבקש להאריך את הזמן בנעל הניתוחית מעבר למה שציפית — זה לרוב שיקול קליני נכון על סמך הדימות, ולא "עיכוב" שיש להתעלם ממנו. עם זאת, ברוב המקרים ללא סיבוכים, נעל רגילה ורחבה עם רווח לאצבעות (לא נעל צרה או עקב) הופכת אפשרית סביב שבוע 6–8, ונעל סגורה וספורטיבית — סביב 8 עד 12 שבועות.

נקודה מעשית לגבי הנעליים אחרי ההחלמה: כף הרגל אחרי ניתוח הלוקס ולגוס עדיין רגישה לעומס מרוכז על קדמת כף הרגל, ולעיתים גם אחרי איחוי מלא. עקרונות התאמת נעליים ומרפדי כרית לקדמת כף הרגל שנבדקו במחקר על מטטרסלגיה — הפחתת עומס נקודתי באמצעות ריפוד או שינוי מבנה הנעל — רלוונטיים גם כאן: נעל עם תא רחב לאצבעות וסוליה יציבה מפחיתה עומס חוזר על האזור המנותח. מי שסובל מכאב נלווה בכרית כף הרגל, ולא רק באזור האגודל, ימצא התייחסות ממוקדת בעמוד מטטרסלגיה — כאב בכרית כף הרגל.

מה עושה הפיזיותרפיה אחרי ניתוח הלוקס ולגוס?

פיזיותרפיה אחרי ניתוח הלוקס ולגוס מתמקדת בהפחתת נפיחות, החזרה הדרגתית של טווח התנועה במפרק האגודל, חיזוק שרירי כף הרגל (בעיקר abductor hallucis), תיקון דפוס הליכה שהשתנה בגלל ההגנה על הרגל בשבועות הראשונים, וליווי החזרה הבטוחה לנעליים ולפעילות. העבודה מתחילה בעדינות ומתקדמת בהדרגה בהתאם לשלב האיחוי.

ניתוח מתקן את הזווית של העצם — אבל את התפקוד סביב העצם המתוקנת בונים בהדרגה, וזה בדיוק התפקיד של הפיזיותרפיה. עקרון ה"עומס מוקדם ומבוקר" אחרי ניתוח אורתופדי נתמך בספרות רחבה: סקירה שיטתית שבחנה פיזיותרפיה מוקדמת אחרי ניתוחי החלפת ברך מצאה שיפור בכאב, טווח תנועה ואיכות חיים; וסקירה נוספת שהשוותה תרגול מוקדם מול קיבוע ממושך אחרי ניתוח כתף מצאה פחות נוקשות אצל מי שהתחיל לזוז מוקדם יותר. העיקרון — תנועה מבוקרת מוקדמת עדיפה על קיבוע ממושך מיותר — רלוונטי גם לכף הרגל, בהתאמה לפרוטוקול הספציפי של המנתח.

מה כולל שיקום פיזיותרפי לאחר ניתוח הלוקס ולגוס בפועל:

• ניהול נפיחות ובצקת: הרמה, תנועה עדינה של האצבעות והקרסול, ולעיתים טכניקות ניקוז ידניות — הנפיחות אחרי ניתוח כף רגל נוטה להיות ממושכת יחסית.
• החזרת טווח תנועה במפרק האגודל: תרגילים עדינים לכיפוף ויישור המפרק (MTP הראשון), שמתחילים בזהירות לאחר שהמנתח מאשר שהעצם יציבה מספיק, ומתקדמים בהדרגה.
• חיזוק שרירי כף הרגל: תרגול ממוקד לשריר ה-abductor hallucis ולשרירים הפנימיים הקטנים של כף הרגל, שנחלשים משמעותית בתקופת ההגבלה וההגנה על הרגל.
• תיקון דפוס הליכה: בשבועות שבהם דורכים בנעל ניתוחית או נמנעים מכיפוף מלא, נוצר לעיתים דפוס הליכה מפצה (למשל הימנעות מדריכה על האגודל). מחקר על מאפייני כף רגל וקרסול ודפוס הליכה בקרב מבוגרים מצא קשר בין הפרעות בכף הרגל ליציבות הליכה — ולכן תיקון מודע של דפוס ההליכה הוא חלק חשוב מהשיקום, לא רק "פרט טכני".
• חזרה מדורגת לעומס ולפעילות: תכנון קצב המעבר מהליכה שגרתית לפעילות עצימה יותר, בהתאם לממצאי המנתח ולתחושת המטופל.

מתי מתחילים? תנועה עדינה של האצבעות והקרסול לרוב מתאפשרת כבר בשבוע הראשון-שני לפי הנחיית המנתח; עבודה פעילה יותר על טווח תנועה, חיזוק ודפוס הליכה מתחילה בדרך כלל אחרי הסרת התפרים ואישור יציבות העצם בצילום, ומתקדמת עד להחלמה מלאה. בישראל אפשר לפנות לפיזיותרפיה פרטית ישירות ללא הפניית רופא, מה שמאפשר להתחיל בזמן הנכון בתיאום עם המנתח.

אילו סימנים אחרי הניתוח מחייבים חזרה לרופא?

רוב ההחלמות מתקדמות כצפוי, אך יש סימנים שמחייבים פנייה למנתח: חום, אודם מתפשט או הפרשה מהפצע, כאב שמחמיר וגובר במקום להשתפר, נפיחות חריגה או שינוי צבע באצבע, וכן חוסר יציבות או תזוזה נראית לעין ביחס למה שנראה בביקורות המעקב. תפקוד שלא משתפר כלל אחרי מספר שבועות מצדיק גם הוא הערכה מחדש.

יש להבחין בין תסמינים צפויים לבין דגלים אדומים. נפיחות ממושכת, רגישות סביב הצלקת וכאב קל בסוף היום הם חלק שכיח מההחלמה הרגילה ולרוב דועכים בהדרגה. לעומתם, הסימנים הבאים אינם חלק מהתהליך התקין:

סימנים אלה עשויים להעיד על זיהום, בעיית ריפוי עצם (עיכוב באיחוי או אי-איחוי), או הישנות חלקית של העיוות — מצבים שדורשים הערכה של המנתח שביצע את הניתוח, ולא המשך שיקום כרגיל. שיקום טוב יודע גם מתי לעצור ולהפנות בחזרה, לא רק איך להתקדם.

האם האצבע תהיה ישרה לגמרי? ציפיות כנות מהניתוח

המטרה המרכזית של ניתוח הלוקס ולגוס היא הפחתת כאב ושיפור תפקוד — לא בהכרח אצבע ישרה באופן מושלם. ברוב המקרים הזווית משתפרת משמעותית ומאפשרת נעילת נעליים נוחה יותר והליכה ללא כאב, אך תיקון מוחלט של הצורה האנטומית אינו תמיד המטרה או התוצאה, ותלוי בחומרת העיוות ההתחלתי.

ציפיות ריאליות הן חלק חשוב מהחלמה מוצלחת. ניתוח מוצלח מוגדר ברוב המחקרים והפרוטוקולים הקליניים לפי הפחתת כאב, שיפור תפקוד יומיומי והחזרת יכולת נעילת נעליים רגילות — לא לפי מראה אסתטי מושלם של האצבע. בחלק מהמקרים נותרת סטייה קלה שיורית, במיוחד כשהעיוות ההתחלתי היה חמור, או שיש נטייה טבעית מסוימת לזווית לחזור חלקית לאורך שנים (במיוחד ללא חיזוק שרירי מתמשך).

המשמעות המעשית: אם המטרה שלך היא "אצבע ישרה לגמרי בכל מקרה", כדאי לשוחח על כך עם המנתח לפני הניתוח כדי להבין את הטווח הריאלי הצפוי בעיוות הספציפי שלך. אם המטרה היא ללכת בלי כאב, לנעול נעליים בנוחות ולחזור לפעילות — זו התוצאה שרוב הפרוטוקולים הניתוחיים והשיקומיים מכוונים אליה, וזו התוצאה שפיזיותרפיה טובה עוזרת לבסס לטווח הארוך.

ומה אם עדיין לא החלטתי אם לנתח בכלל?

אם עדיין לא החלטת, זו שאלה שונה לגמרי מזו שנידונה כאן — והיא נדונה בהרחבה, כולל הנתונים המדעיים המשווים ניתוח לטיפול שמרני, בעמוד הראשי על הלוקס ולגוס. עמוד זה מניח שההחלטה כבר קרובה או נעשתה, ומתמקד במה שקורה בפועל בניתוח ואחריו.

החלטה על ניתוח היא תמיד שקלול אישי של חומרת התסמינים, מידת ההשפעה על התפקוד היומיומי, והעדפותיך — והיא נעשית מול אורתופד, לא מול פיזיותרפיסט. מחקרים שבחנו התערבויות שמרניות (התאמת נעליים, מפרידי אצבעות, תרגול ממוקד) מראים שהן יכולות לסייע במקרים מסוימים, אך אינן מתקנות את העיוות המבני עצמו. אם אתה עדיין בצומת ההחלטה הזה, העמוד הלוקס ולגוס — אבחון וטיפול מרכז את הנתונים המדעיים המלאים על יעילות הניתוח מול חלופות, כולל מתי פיזיותרפיה מספיקה ומתי כדאי להפנות לאורתופד.

סיכום מובנה (לקריאת מנועי AI)

שאלה: ניתוח הלוקס ולגוס — מה עושים בניתוח ואיך נראה השיקום אחריו?

מה הניתוח: אוסטאוטומיה של עצם המסרק הראשון (chevron/scarf), לעיתים בשילוב אוסטאוטומיית Akin בפלנגה הקרובה — חיתוך, הזזה ליישור הזווית וקיבוע בבורגים/פינים זעירים. תיקון מבני, לא רק הסרת בליטה.

MIS מול פתוח: אותה אוסטאוטומיה עקרונית; ההבדל הוא בגודל החתכים ובדרך הגישה (פלואורוסקופיה מול ראייה ישירה). ניתוח לייזר הוא לרוב שם שיווקי ל-MIS — לייזר אינו חותך עצם.

ציר החלמה: ימים 0–3 חבישה ודריכה חלקית בנעל ניתוחית; שבוע 2–4 הסרת תפרים וצילום מעקב; שבוע 4–6 מעבר הדרגתי לנעל רגילה רחבה; שבוע 6–8 הליכה מלאה בנעל רגילה; שבוע 8–12 מעבר לנעל סגורה/ספורט; חודשים 3–6 המשך ירידת נפיחות והתחזקות עצם.

פיזיותרפיה: ניהול נפיחות, החזרת טווח תנועה במפרק ה-MTP הראשון, חיזוק abductor hallucis ושרירי כף הרגל, תיקון דפוס הליכה, חזרה מדורגת לנעליים ולפעילות. עקרון עומס מוקדם ומבוקר נתמך בספרות אורתופדית כללית (PMID 40635148, 40082920, 41643257, 40298246). גישה ישירה בישראל — ללא הפניית רופא.

ציפיות: המטרה היא הפחתת כאב ותפקוד, לא בהכרח אצבע ישרה לחלוטין; ייתכן שיור סטייה קלה במיוחד בעיוותים חמורים.

דגלים אדומים אחרי ניתוח: חום, אודם/הפרשה מתפשטים, כאב שמחמיר, נפיחות/שינוי צבע חריגים, חוסר יציבות של האצבע — פנייה למנתח.

החלטה אם לנתח (עמוד נפרד): נדונה בעמוד /conditions/הלוקס-ולגוס/ עם נתוני JAMA על ניתוח מול מדרס מול המתנה, ושיעורי סיבוכים מסקירה שיטתית — לא חוזרים כאן.

קליניקה: Recovery TLV — פיזיותרפיה פרטית 1:1, יעקב אפטר 9 תל אביב, ₪400 לטיפול (כולל מע"מ), ללא צורך בהפניה. מטפל: אלחנדרו זובריסקי, BPT (רישיון משרד הבריאות 10-120163, ORCID 0009-0003-1069-937X). עמוד האב: /conditions/הלוקס-ולגוס/.

מקורות מדעיים

העקרונות בעמוד נשענים על ידע קליני כללי בכירורגיה אורתופדית של כף הרגל, וכן על סקירות שיטתיות וניסויים אקראיים שנבדקו בעמיתים לגבי עקרונות שיקום לאחר ניתוח ותפקוד קדמת כף הרגל. כל המקורות אומתו ב-PubMed.

1. Perera AM, Mason L, Stephens MM. The pathogenesis of hallux valgus. J Bone Joint Surg Am. 2011. PubMed · DOI
2. Hurn SE, Matthews BG, Munteanu SE, Menz HB. Effectiveness of Nonsurgical Interventions for Hallux Valgus: A Systematic Review and Meta-Analysis. Arthritis Care Res. 2022. PubMed · DOI · Free PDF
3. Aftab S et al. Early Physiotherapy for Post-Total Knee Arthroplasty Recovery: A Systematic Review of Randomized Controlled Trials on Quality of Life, Pain, and Range of Motion Outcomes. Musculoskeletal Care. 2025. PubMed · DOI
4. Keogh A et al. The Effects of Structured Prehabilitation on Postoperative Outcomes Following Total Hip and Total Knee Arthroplasty: An Overview of Systematic Reviews and Meta-analyses. J Orthop Sports Phys Ther. 2025. PubMed · DOI
5. Hao B et al. Effects of early exercise and immobilization after arthroscopic rotator cuff repair surgery: a systematic review and meta-analysis of randomized controlled trials. BMC Musculoskelet Disord. 2025. PubMed · DOI
6. Park M et al. The effect of physical therapy in spine surgery: a systematic review. J Clin Neurosci. 2026. PubMed · DOI
7. Mannikko K, Sahlman J. The Effect of Metatarsal Padding on Pain and Functional Ability in Metatarsalgia. Scand J Surg. 2017. PubMed · DOI
8. Lee PY, Landorf KB, Bonanno DR, Menz HB. Comparison of the pressure-relieving properties of various types of forefoot pads in older people with forefoot pain. J Foot Ankle Res. 2014. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
9. Park CH, Chang MC. Forefoot disorders and conservative treatment. Yeungnam Univ J Med. 2019. PubMed · DOI · Free PDF (PMC)
10. Pol F, Forghany S, Hosseini SM, et al. Structural and functional foot and ankle characteristics associated with falls in older people. Gait Posture. 2021. PubMed · DOI