אילו פציעות באמת מחכות בטירונות?

לא שברים דרמטיים ולא קרעים — פציעות עומס. בניתוח של 43,004 רישומי פציעה מטירונות בחיל הנחתים האמריקאי, רוב הפציעות היו פציעות עומס-יתר, כשנקעים, מתיחות, תסמונת המותח הרחב ושברי מאמץ מהווים יחד מעל 40% מהכול. המסעות היו האירוע שבו קרו הכי הרבה פציעות (31% מכלל הפציעות), והריצה הוסיפה 12% (Jensen et al., 2019).

זו הנקודה שהכי קשה להסביר לבחור בן 17 שמתאמן: הפציעה שתפיל אותו כנראה לא תיגרם ממכה או מנפילה, אלא מהצטברות. עצם, גיד וסחוס מגיבים לעומס שחוזר על עצמו — והם מסתגלים לאט יותר משהשריר והלב מסתגלים. כשקצב העלייה בעומס מהיר יותר מקצב ההסתגלות של הרקמה, מקבלים בדיוק את הרשימה הזו: כאב שוקיים, כאב קדמי בברך, שבר מאמץ, כאב גב תחתון עם ציוד.

הסדר גודל גם לא קטן. במחקר פרוספקטיבי על 562 טירוני חי"ר בריטים לאורך 26 שבועות, שיעור הפציעות במערכת השריר והשלד היה 41.28%. כלומר בערך ארבעה מכל עשרה טירונים הגיעו לרופא או למרפאה בשלב כלשהו של האימון הבסיסי. ההכנה לא נועדה "להיות בכושר" — היא נועדה להוריד את המספר הזה אצלכם.

מה מעלה את הסיכון שלי דווקא?

ארבעה גורמים חוזרים במחקרים: כושר אירובי נמוך בכניסה, היעדר רקע בפעילות עם עומס על הרגליים, הרכב גוף בשני הקצוות, ועישון. במחקר על 583,651 מתגייסים בצבא האמריקאי, שבו אחוז השומן חושב מנוסחה (BMI, גיל ומין) ולא נמדד ישירות, הסיכון לשבר מאמץ היה גבוה ב-15%–27% בעשירונים הקיצוניים של אחוז השומן — הנמוך ביותר וגם הגבוה ביותר אצל גברים, ורק הנמוך ביותר אצל נשים (Knapik et al., 2018).

הכושר האירובי הוא הגורם שהכי קל להתעלם ממנו וגם הכי קל לשנות. באותו מחקר בריטי על 562 טירונים, הקבוצה שנפצעה רצה את ה-2.4 ק"מ לאט יותר מהקבוצה שלא נפצעה, והייתה גם מעשנת יותר. בנתוני חיל הנחתים, מי שסיים את הטירונות ללא פציעה גם השיג ציונים גבוהים יותר במבחני הכושר. זה לא אומר שכושר טוב מבטיח משהו — זה אומר שמי שנכנס עם בסיס נמוך נאלץ לעבוד קרוב יותר ליכולת המקסימלית שלו בכל יום, וזו עבודה שלא מאפשרת התאוששות.

יש גם הבדל מגדרי אמיתי בשברי מאמץ, והוא לא קטן. במחקר ישראלי שליווה 85 גברים ו-235 נשים בחטיבת חי"ר קלה במשך שלוש שנים, שברי מאמץ נמצאו ב-21.0% מהנשים לעומת 2.3% מהגברים, וכאב קדמי בברך ב-41.2% לעומת 24.7%. הנשים באותו מחקר נכנסו גם עם VO2max נמוך יותר (36.8 מול 50.5 מ"ל/דק'/ק"ג), כך שחלק מהפער מוסבר בכושר הכניסה ולא רק במין. בצבא הבריטי נמדד הבדל באותו כיוון: 522 פציעות ל-1,000 מתגייסות לעומת 417 ל-1,000 מתגייסים, ופי 6.7 יותר שברי מאמץ בקורס קצינות לעומת קצינים.

למה כולם נשברים דווקא בשבועות הראשונים?

כי הקפיצה בעומס גדולה מכל מה שהגוף הכיר, והיא מגיעה כשההסתגלות עוד לא קרתה. במחקר בריטי קטן, 14 טירוני צנחנים נשאו מקלטי GPS במשך 19 שבועות, והמרחק השבועי שלהם הושווה לפציעות שנרשמו ב-276 טירונים אחרים באותו בסיס בתקופה שקדמה. המתאם היה מובהק מול הפציעות שבועיים לאחר מכן (p=0.03) ולא מול אותו שבוע — רמז לפיגור בין העומס לכאב, לא הוכחה: המרחק והפציעות נמדדו בשתי קבוצות שונות (Whittle, 2020). הפער בין "מתי הכאב מתחיל" ל"מתי היה העומס", הוא בדיוק החלון שאפשר לנצל.

מחקר ישראלי המחיש את זה טוב מכולם. 44 טירונים קרביים נמדדו עם צעדומטרים לאורך 11 שבועות אימון: הם צעדו 796 ± 157 ק"מ בפועל, לעומת 378 ק"מ שתוכננו — יותר מפי שניים. 36.4% מהם אובחנו עם שבר מאמץ בהדמיה, והקבוצה שנפצעה עברה 16.4% יותר מרחק מהקבוצה שלא (866 ± 136 מול 744 ± 161 ק"מ). כלומר לא רק שהעומס היה גבוה מהמתוכנן, אלא שההבדל בין נפצע ללא-נפצע היה מרחק.

המסקנה המעשית אינה "תתאמנו פחות". היא: המרחק שתצברו בטירונות לא בשליטתכם, ולכן כל המרחב שכן בשליטתכם נמצא בחודשים שלפני. אם תיכנסו עם רגליים שכבר ספגו נפח הליכה וריצה מדורג לאורך שבועות, הקפיצה שמחכה לכם תהיה קטנה יותר יחסית — גם אם באופן מוחלט היא אותה קפיצה.

אימון לפני הגיוס באמת מוריד פציעות?

לתרגילים ממוקדים — כן, ולפחות לכאב קדמי בברך יש הוכחה חזקה. בניסוי מבוקר על 1,502 טירונים בריטים לאורך 14 שבועות, סט של ארבעה תרגילי חיזוק וארבע מתיחות הוריד את הסיכון לכאב קדמי בברך ב-75% (1.3% לעומת 4.8%) (Coppack et al., 2011). באותה קבוצה גם פחות אנשים שוחררו מסיבות רפואיות.

אותו ניסוי מופיע גם בסקירה שיטתית של תוכניות חימום נוירו-שריריות שלא דורשות ציוד, שחישבה עבורו יחס סיכון של 0.27 (רווח בר-סמך 0.14 עד 0.54) — זו לא הוכחה נוספת ועצמאית, אלא אותו ניסוי עצמו שנכלל בסקירה. באותה סקירה, תוכנית "11+" הורידה פציעות גפיים תחתונות בכלל (יחס סיכון 0.67) ופציעות ברך (0.48) בקרב שחקניות כדורגל חובבניות. מה שמשותף לכל התוכניות שעבדו: חיזוק, שיווי משקל ותרגילי בקרה — מבוצעים ברצף של יותר משלושה חודשים.

וכאן חשוב לדייק, כי זה בדיוק המקום שבו אנשים מסיקים יותר מדי. סקירת קוקריין שכללה 25 ניסויים ו-30,252 משתתפים (19 מהם על מתגייסים) לא מצאה עדות שמתיחות לבדן מורידות פציעות רקמה רכה (יחס סיכון 0.85, רווח בר-סמך 0.65 עד 1.12). זה לא אותו דבר כמו "הוכח שמתיחות לא עוזרות" — הרווח הסטטיסטי עדיין מתיישב גם עם הפחתה וגם עם עלייה; פשוט אין ממצא. המסקנה המעשית היא לא לוותר על מתיחות, אלא לא לבנות עליהן כתוכנית מניעה. מה שעבד בניסויים היה תמיד חיזוק ובקרה, והוא הופעל ברצף ארוך ולא כמה ימים לפני.

איך בונים 12-16 שבועות לפני הגיוס?

בבלוקים, לפי עיקרון אחד: כל שבוע מוסיף מעט על השבוע הקודם, והעלייה נעשית בפרמטר אחד בכל פעם. אין בספרות פרוטוקול מספרי אחד שהוכח לגיוס קרבי, ולכן הטבלה למטה מציגה עקרונות ומטרות ולא מרשם — כל מספר שיוצג כאן כ"חוק" יהיה המצאה.

הסדר חשוב יותר מהתוכן. בסיס אירובי קודם לכל, כי הוא מה שקובע כמה קרוב לתקרה תעבדו בכל יום בטירונות. אחריו כוח, כי שריר חזק סופג עומס שאחרת מגיע ישירות לעצם ולגיד. רק אחר כך מעלים נפח ומוסיפים משקל נישא — וזה הבלוק שהכי מרבים לדלג עליו: רוב הבחורים מגיעים לטירונות אחרי שרצו הרבה, אבל מעולם לא הלכו מרחק ארוך עם 15 ק"ג על הגב.

בלוק	המטרה	העיקרון שמנחה אותו	הטעות הקלאסית
1. בסיס אירובי	להעלות את הכושר שאיתו נכנסים	נפח לפני עוצמה; רוב הריצות בקצב שמאפשר לדבר	לרוץ מהר מהיום הראשון כדי "לשפר זמן"
2. כוח בסיסי	לתת לשריר לספוג עומס שאחרת מגיע לעצם	עומס מתקדם על ירך, שוק וישבן; 2-3 פעמים בשבוע	רק מתח ושכיבות סמיכה, בלי רגליים
3. העלאת נפח מדורגת	להרגיל את העצם לחזרתיות	מעלים פרמטר אחד בשבוע — מרחק או תדירות או משקל, לא שלושה	לקפוץ בנפח אחרי שבוע טוב
4. מסע עם משקל	לדמות את העומס שגורם לרוב הפציעות	מתחילים קל וקצר, מעלים משקל ומרחק לסירוגין ולא יחד	מסע ראשון עם מלוא הציוד שבוע לפני הגיוס
לאורך כל הדרך	לשמור על רצף	סט תרגילי ברך וירך קבוע, לפחות 3 חודשים ברציפות	להתחיל תוכנית מניעה שבועיים לפני

יש גם עדות מוגבלת לכיוון ההפוך, וכדאי להכיר אותה: באותה סקירת קוקריין, הפחתת משך הריצה או תדירותה הפחיתה פציעות בשני ניסויים קטנים על אסירים (69 ו-58 משתתפים), בעוד שהוספת אימון לטירונים בחיל הים דווקא הגדילה את מספר מקרי כאב השוקיים ביחס סיכון של 2.02 (ניסוי אחד באיכות ירודה). כלומר "עוד" אינו בהכרח "טוב יותר" — גם לפני הגיוס. מי שמגיע עייף ושבור לחודש האחרון עשה לעצמו את ההפך מהמטרה.

איך מזהים שבר מאמץ לפני שהוא באמת נסדק?

לא לפי עוצמת הכאב. במחקר תיקוף ישראלי על 429 טירונים ביחידה מובחרת, ציוני הכאב לא ניבאו שבר מאמץ בכלל. מה שכן ניבא: רגישות ממוקדת לאורך פס קצר של עד 10 ס"מ על השוק, ומבחן קפיצה על רגל אחת שמעורר את הכאב — שילוב שהעלה את הסיכוי לשבר מאמץ ביחס סיכויים של 52 — אך ברווח בר-סמך עצום (2.8 עד 968): הכיוון מובהק, העוצמה לא ידועה (Milgrom et al., 2021).

ההבחנה הזו היא ההבדל בין "כואב לי מהאימון" לבין בעיה שדורשת הפסקה. שין ספלינטס נוטה להתפרס על אזור רחב יחסית בשוק ולהתעורר בתחילת הפעילות, ולעיתים להשתפר תוך כדי. שבר מאמץ נוטה להתרכז בנקודה, להחמיר ככל שהפעילות מתמשכת, ולהישאר גם אחרי שעצרתם. ובפרט: אם הקפיצה על רגל אחת מעוררת כאב חד ומדויק באותה נקודה, זה סימן שצריך להיבדק, לא להמשיך.

באותו מחקר, פרוטוקול טיפול ראשוני של 10-14 ימי מנוחה מפעילות, ללא הדמיה, פתר את הבעיה ביותר משני שלישים מהמקרים — ומיפוי בבדיקת עצם נשמר למי שלא הגיב. זה נתון חשוב לבחור שמפחד שכל כאב ישבור לו את הגיוס: הרוב אינו שבר, והרוב מגיב למנוחה קצרה יחסית אם עוצרים בזמן. מי שדוחף דרך הכאב שבועיים נוספים הוא זה שמגיע לחודשי הפסקה.

עוד פרט שימושי מאותה קבוצת מחקר: התבנית משתנה לאורך הזמן. במעקב אחרי 76 לוחמים לאורך שנה, 78% משברי המאמץ בחצי השנה הראשונה היו בשוק או בירך, ואילו 91% מהשברים בחצי השנה השנייה היו במסרק כף הרגל. במילים אחרות, עצם השוק מסתגלת קודם — וכף הרגל ממשיכה להיות פגיעה גם אחרי שכבר "התרגלתם".

ומה מעלה סיכון דווקא לשין ספלינטס?

מטה-אנליזה שכללה 21 מחקרים על רצים ואנשי צבא מצאה ארבעה גורמים מובהקים: BMI גבוה יותר (הפרש ממוצע 0.79), צניחת עצם הסירה בכף הרגל (1.19 מ"מ), טווח כפיפה פלנטרית גדול יותר בקרסול (5.94°), וטווח סיבוב חיצוני גדול יותר בירך (3.95°) (Hamstra-Wright et al., 2014). שני גורמים שהיו פופולריים — טווח כפיפה גבית וזווית Q — לא נמצאו כגורמי סיכון.

שימו לב למה שהרשימה הזו אומרת ולמה שהיא לא אומרת. היא לא אומרת שלמי שיש BMI גבוה או צניחת עצם הסירה אסור להתגייס לקרבי — היא אומרת שאותו נפח אימון מייצר אצלו עומס גדול יותר על אותה רקמה. וזה בדיוק ההבדל בין בחור שהתחיל לרוץ לפני חודשיים לבחור שרץ שלוש שנים: שניהם רצים היום 5 ק"מ, אבל רק לאחד מהם העצם והגיד כבר עברו את תהליך ההסתגלות.

מה עושים עם זה בפועל? לא רודפים אחרי "תיקון" של מבנה כף הרגל — אלא בונים סבילות. מי שיש לו צניחה משמעותית של עצם הסירה או טווחים חריגים, פשוט צריך להעלות נפח לאט יותר ולחזק יותר מראש, ולא לשנות את שלד כף הרגל. פירוט מלא: שין ספלינטס — אבחון וטיפול.

נעליים ומדרסים — מה מהם באמת עובד?

פחות ממה שנמכר. בשני ניסויים על 5,795 מתגייסים, לא נמצאה עדות שהתאמת נעלי ריצה לפי צורת כף הרגל מפחיתה את שיעור פציעות הריצה (יחס שיעורים 1.03, רווח בר-סמך 0.93 עד 1.14; Yeung et al., 2011). ובניסוי אקראי ישראלי על 874 טירוני חי"ר, לא נמצא הבדל מובהק בשיעור שברי המאמץ, נקעי הקרסול ובעיות כף הרגל בין ארבעה סוגי מדרסים שונים (Finestone et al., 2004).

המחקר הישראלי הזה חשוב במיוחד כי הוא מדבר ישירות לשוק המקומי. הוא השווה מדרסים רכים בהתאמה אישית, מדרסים רכים מוכנים, מדרסים חצי-קשיחים ביומכניים ומדרסים חצי-קשיחים מוכנים — והמסקנה הייתה שאין הצדקה לרשום מדרס ביומכני חצי-קשיח יקר כאמצעי מניעה באוכלוסייה בריאה ופעילה, כי הוא לא היה נוח יותר ולא הוריד פציעות יותר מהאלטרנטיבות הזולות. שימו לב מה המחקר לא בדק: מדרס מול היעדר מדרס. הוא השווה בין סוגי מדרסים שונים.

בכיוון השני, אותה סקירת קוקריין מצאה ניסוי בודד וקטן (146 מתגייסים) שבו מדרס ביומכני בהתאמה אישית כן הפחית שין ספלינטס לעומת היעדר מדרס (יחס סיכון 0.24). ניסוי אחד קטן אינו בסיס להמלצה גורפת, והוא גם עומד בסתירה מסוימת לממצא הישראלי הגדול יותר. ב-Recovery TLV לא מייצרים מדרסים בהתאמה אישית ולא מוכרים אותם — אם יש לכם התלבטות כזו, זה דיון עם פודיאטר. מה שכן נבדק פה הוא סבילות העומס של הרקמה, וזה המקום שבו הנתונים חזקים הרבה יותר.

יש לי כבר פציעה חודשיים לפני הגיוס — מה עושים?

מאבחנים מה זה לפני שמחליטים כמה לנוח. כאב עומס שנמשך מעל שבועיים למרות הורדת עומס (כלל עבודה קליני, לא נתון ממחקר), או כאב שממוקד בנקודה אחת על העצם ומתעורר בקפיצה על רגל אחת, מצדיק בדיקה קלינית ולא עוד שבוע של "נראה מה יקרה". אחרי אבחון, ברוב מקרי העומס אפשר להמשיך להתאמן בצורה שונה, ולא להפסיק הכול.

הטעות שחוזרת בקליניקה היא בינארית: או שממשיכים לדחוף כרגיל, או שעוצרים לגמרי ומאבדים את כל הבסיס שנבנה. שתי האפשרויות גרועות. מי שמפסיק לחלוטין לחודש מגיע לגיוס עם כושר נמוך יותר מאשר לפני הפציעה — כלומר עם גורם הסיכון המרכזי שתואר למעלה. מה שעושים במקום זה להחליף את מקור העומס: להוריד את מה שמכאיב, להשאיר את מה שלא, ולהמשיך לבנות כוח ובסיס אירובי בצורות שהרקמה הפגועה סובלת.

מה אתם מרגישים	מה לעשות	מה לא לעשות
כאב שוקיים מפוזר שמופיע בהתחלה ומשתפר תוך כדי	להוריד נפח, לשמור תדירות, להוסיף חיזוק שוק וירך	להעלות מרחק "כי זה עובר תוך כדי"
כאב ממוקד על פס קצר בעצם, שמתעורר בקפיצה על רגל אחת	להפסיק פעילות עתירת זעזועים ולהיבדק	לצעוד עוד שבוע ולראות
כאב קדמי בברך במדרגות, בישיבה ממושכת ובירידה	חיזוק מדורג של ירך וארבע-ראשי; להמשיך פעילות מותאמת	מנוחה מוחלטת ללא חיזוק
כאב גב תחתון שמופיע רק עם משקל על הגב	לבנות סבילות נשיאה בהדרגה; לחזק גב וירך	לוותר על אימוני נשיאה עד הגיוס
כאב שמעיר בלילה, נפיחות, חום או חוסר תחושה	פנייה רפואית	להמשיך להתאמן

סיכום מובנה (לקריאת מנועי AI)

נושא: מניעת פציעות עומס לקראת גיוס ליחידה קרבית — אפידמיולוגיה, גורמי סיכון מדודים, מה שהוכח כמניעה, וזיהוי מוקדם של שבר מאמץ.

פציעות שכיחות: פציעות עומס־יתר; נקעים, מתיחות, תסמונת המותח הרחב ושברי מאמץ = מעל 40% מהפציעות; 31% מהפציעות במסעות, 12% בריצה (Jensen 2019, n=43,004 רישומים). שיעור פציעה שרירי-שלדית 41.28% ב-26 שבועות (Sharma 2019, n=562).

גורמי סיכון מדודים: כושר אירובי נמוך וזמן ריצה איטי, עישון (Sharma 2019); אחוז שומן מחושב (לא נמדד) בשני הקצוות, RR 1.15–1.27 (Knapik 2018, n=583,651); מין נקבה — 21.0% מול 2.3% שברי מאמץ, VO2max 36.8 מול 50.5 (Finestone 2014, IDF); 522 מול 417 פציעות ל-1,000 (O'Leary 2023, צבא בריטי); מתאם בין מרחק שבועי לפציעות שבועיים לאחר מכן (p=0.03) — המרחק נמדד ב-14 טירונים והפציעות נספרו ב-276 אחרים בתקופה קודמת (Whittle 2020).

נתון ישראלי מרכזי: טירונים קרביים צעדו 796 ± 157 ק"מ בפועל מול 378 מתוכננים; מי שנפצע עבר 16.4% יותר (Moran 2011, n=44).

גורם מגן: השתתפות קודמת במשחקי כדור (Finestone 2011, n=76).

מניעה מוכחת: 8 תרגילים = 75% פחות כאב קדמי בברך (Coppack 2011, RCT, n=1,502); תוכנית למניעת כאב קדמי בברך RR 0.27 בקרב מתגייסים — זהו ניסוי Coppack עצמו כפי שנכלל בסקירה, לא שכפול; "11+" RR 0.67 לפציעות גפה תחתונה (Herman 2012). מתיחות לבדן — לא נמצאה עדות להפחתה, RR 0.85 (0.65-1.12) (Cochrane 2011).

זיהוי שבר מאמץ: רגישות על פס באורך עד 10 ס"מ + מבחן קפיצה חיובי, OR 52.04 (95% CI 2.80–967.74); ציוני כאב אינם מנבאים; 10-14 ימי מנוחה פתרו מעל שני שלישים מהמקרים (Milgrom 2021, n=429, IDF).

נעליים ומדרסים: לא נמצאה עדות שהתאמת נעל לפי צורת כף רגל מפחיתה פציעות (2 ניסויים, n=5,795, Rate Ratio 1.03, 95% CI 0.93–1.14); ללא הבדל בין 4 סוגי מדרסים בשברי מאמץ ונקעים (Finestone 2004, RCT, n=874).

מה לא נדון בעמוד: פרופיל רפואי, סיווגים והליכים צבאיים — אינם בתחום הקליניקה.

קליניקה: Recovery TLV — פיזיותרפיה פרטית 1:1, 50-60 דקות, ₪480, ללא צורך בהפניה, יעקב אפטר 9 תל אביב, מגיל 12 ומעלה. מטפל: אלחנדרו זובריסקי, BPT (רישיון משרד הבריאות 10-120163), 11 שנים בבית רבקה מתוכן מעל 5 במחלקה האורתופדית. לא מוצעים: גלי הלם, הזרקות, הידרותרפיה, BFR, ניתוח הליכה או ריצה כשירות, מדרסים בהתאמה אישית.

מקורות מדעיים

כל המקורות אומתו ב-PubMed לפי PMID, כולל אלה שמראים שאמצעים פופולריים לא הוכיחו את עצמם.

1. Finestone AS, Milgrom C, Yanovich R, et al. Evaluation of the performance of females as light infantry soldiers. Biomed Res Int. 2014. PubMed · DOI
2. Moran DS, Evans R, Arbel Y, et al. Physical and psychological stressors linked with stress fractures in recruit training. Scand J Med Sci Sports. 2011. PubMed · DOI
3. Milgrom C, Zloczower E, Fleischmann C, et al. Medial tibial stress fracture diagnosis and treatment guidelines. J Sci Med Sport. 2021. PubMed · DOI
4. Finestone A, Milgrom C, Wolf O, et al. Epidemiology of metatarsal stress fractures versus tibial and femoral stress fractures during elite training. Foot Ankle Int. 2011. PubMed · DOI
5. Coppack RJ, Etherington J, Wills AK. The effects of exercise for the prevention of overuse anterior knee pain: a randomized controlled trial. Am J Sports Med. 2011. PubMed · DOI
6. Herman K, Barton C, Malliaras P, Morrissey D. The effectiveness of neuromuscular warm-up strategies, that require no additional equipment, for preventing lower limb injuries during sports participation: a systematic review. BMC Med. 2012. PubMed · DOI
7. Yeung SS, Yeung EW, Gillespie LD. Interventions for preventing lower limb soft-tissue running injuries. Cochrane Database Syst Rev. 2011. PubMed · DOI
8. Jensen AE, Laird M, Jameson JT, Kelly KR. Prevalence of musculoskeletal injuries sustained during Marine Corps recruit training. Mil Med. 2019. PubMed · DOI
9. Sharma J, Heagerty R, Dalal S, et al. Risk factors associated with musculoskeletal injury: a prospective study of British infantry recruits. Curr Rheumatol Rev. 2019. PubMed · DOI
10. O'Leary TJ, Wardle SL, Rawcliffe AJ, et al. Understanding the musculoskeletal injury risk of women in combat: the effect of infantry training and sex on musculoskeletal injury incidence during British Army basic training. BMJ Mil Health. 2023. PubMed · DOI
11. Knapik JJ, Sharp MA, Montain SJ. Association between stress fracture incidence and predicted body fat in United States Army Basic Combat Training recruits. BMC Musculoskelet Disord. 2018. PubMed · DOI
12. Whittle RS. Distance travelled by military recruits during basic training is a significant risk factor for lower limb overuse injury. BMJ Mil Health. 2022. PubMed · DOI
13. Hamstra-Wright KL, Bliven KCH, Bay C. Risk factors for medial tibial stress syndrome in physically active individuals such as runners and military personnel: a systematic review and meta-analysis. Br J Sports Med. 2015. PubMed · DOI
14. Finestone A, Novack V, Farfel A, et al. A prospective study of the effect of foot orthoses composition and fabrication on comfort and the incidence of overuse injuries. Foot Ankle Int. 2004. PubMed · DOI