מה זה בעצם דיסטרקציה מפרקית — ומה קורה לברך במשך שישה שבועות?

המנתח מקבע מסגרת חיצונית לעצם הירך ולעצם השוק באמצעות פינים שחודרים את העור, ומותח אותה כך שהמפרק נפתח בכ-5 מ"מ. הולכים עם המסגרת 6-8 שבועות — בסדרות ההולנדיות 45-48 ימים בממוצע (Jansen et al., 2020) — ואז מסירים אותה. אין שתל, אין חיתוך עצם, ושום דבר לא נשאר בברך. הרעיון: לתת לסחוס תקופה בלי לחץ ישיר ולאפשר לרקמת המפרק להתאושש.

למה שזה יעבוד? זו השאלה שהחוקרים בהולנד (אוניברסיטת אוטרכט) חוקרים כמעט 20 שנה. הסקירה העדכנית שלהם מתארת את המנגנון כ"עיצוב מחדש של המפרק כולו": פריקת עומס זמנית שמובילה לתיקון של הסחוס ושל העצם שמתחתיו. בניסויים האקראיים נמדדה גם עלייה בייצור נטו של קולגן מסוג II — אבן הבניין של הסחוס — שנתיים אחרי הטיפול. חשוב לומר: המנגנון המדויק עדיין לא סגור, ואיך בדיוק מתחלק העומס בין המסגרת למפרק בזמן ההליכה — גם לא.

מה שכן ידוע מהניסיון ההולנדי בטיפול שגרתי (84 מטופלים): טווח התנועה של הברך, שמוגבל בזמן שהמסגרת עליה, חוזר בתוך שנה מהסרתה. ואת מה שקורה בינתיים — הליכה עם המסגרת, טיפול בפינים, השרירים שמתכווצים — נתאר בסוף העמוד, כי שם הפיזיותרפיה נכנסת לתמונה.

למה בכלל אומרים "אתה צעיר מדי לתותב"?

כי תותב הוא חלק שמתבלה, ומי שמקבל אותו בגיל 50 צריך שיחזיק 35 שנה. בעבודה על 54,276 החלפות ברך ו-63,158 החלפות ירך בבריטניה, שרידות התותב הייתה 96.1% אחרי 10 שנים ו-89.7% אחרי 20. אבל הסיכון לניתוח חוזר במהלך החיים היה כ-5% למנותחים מעל 70 — ועד 35% לגברים בתחילת שנות ה-50, כ-15% פחות אצל נשים באותו גיל (Bayliss et al., 2017).

המספר שכדאי לקחת מהעבודה הזו הוא לא רק ה-35%, אלא הזמן: אצל מי שנותח לפני גיל 60, הזמן החציוני עד ניתוח חוזר היה 4.4 שנים. לא כי התותב נשחק כל כך מהר, אלא כי אצל צעירים ופעילים הכישלונות המוקדמים (רפיון, זיהום, כאב שלא נפתר) מצטברים לאורך חיים ארוכים עם התותב. ניתוח חוזר של תותב הוא ניתוח גדול, עם תוצאות פחות טובות מהראשון — ואת זה המנתחים יודעים, ולכן דוחים.

הבעיה היא שה"דחייה" הזו נשמעת כמו תוכנית, ובפועל היא לפעמים סתם שנים של כאב. וזו בדיוק הנישה שבה נולדו הטכניקות "שומרות המפרק": אוסטאוטומיה (חיתוך ויישור של עצם השוק כדי להעביר את העומס לצד הבריא), תותב חלקי (על זה יש עמוד: תותב חלקי או מלא בברך), ודיסטרקציה — היחידה מביניהן שלא חותכת עצם ולא משאירה שתל.

מה באמת הראו המחקרים ההולנדיים — ומה גודל המדגם?

המחקר הראשון (2011) כלל 20 מטופלים מתחת לגיל 60 עם שחיקה סופית שהיו מיועדים לתותב. אחרי שנה: ציון WOMAC עלה מ-45 ל-77, כאב ירד מ-73 ל-31 מ"מ, עובי הסחוס ב-MRI עלה מ-2.4 ל-3.0 מ"מ, ושטח העצם החשופה ירד מ-22% ל-5% (Intema et al., 2011). מרשים — אבל 20 אנשים, בלי קבוצת ביקורת. מאז נצברו 7 קבוצות מחקר עם 127 מטופלים בסך הכול, כולל שני ניסויים אקראיים (Jansen et al., 2021).

מה קרה לאותם 20 לאורך השנים? זה החלק שהופך את הסיפור למעניין. אחרי 5 שנים הם עדיין דיווחו על שיפור לעומת נקודת ההתחלה — 21.1 נקודות WOMAC ו-27.6 מ"מ פחות כאב — והמרווח המפרקי המינימלי בצילום נשאר גדול ב-0.43 מ"מ. אבל עובי הסחוס הממוצע ב-MRI כבר לא היה שונה סטטיסטית מהבסיס. כלומר: דחיפה ראשונית של תיקון, שנשחקת לאט, ועדיין משאירה את המפרק במצב טוב יותר ממה שהמהלך הטבעי של שחיקה היה עושה לו (השוואה שנעשתה מול נתוני עוקבה אמריקאית גדולה).

המעקב של 10 שנים ב-MRI סיפר סיפור דומה במפורט: הסחוס באזור נושא המשקל של המדור הפגוע היה עבה יותר משמעותית אחרי שנה ושנתיים, נעשה דק יותר בהדרגה אחרי 5 שנים, אבל אחרי 10 שנים עדיין היה עבה יותר מלפני הטיפול. זה ממצא נדיר בעולם של שחיקת סחוס. וגם כאן — 20 מטופלים, מחקר פתוח, מרכז אחד.

דיסטרקציה מול תותב מלא ומול אוסטאוטומיה — מה מצאו הניסויים האקראיים?

בניסוי מול תותב מלא (60 מטופלים עד גיל 65, 20 דיסטרקציה ו-40 תותב), התותב היה טוב יותר רק באחד מ-16 מדדי תוצאה אחרי שנה, עם תגובה קלינית של 83% בתותב מול 80% בדיסטרקציה (van der Woude et al., 2017). בניסוי מול אוסטאוטומיה (69 מטופלים עם שחיקה פנימית וציר וארוס של פחות מ-10 מעלות), האוסטאוטומיה הייתה מעט טובה יותר ב-4 מ-16 מדדים, אבל הרווח במרווח המפרקי היה גדול יותר אחרי דיסטרקציה: 0.8 ± 1.0 מול 0.4 ± 0.5 מ"מ (van der Woude et al., 2017).

אחרי שנתיים, כשמחברים את שני הניסויים (114 מטופלים בניתוח הנתונים הסופי), התמונה מתחדדת: השיפור הכולל ב-WOMAC היה 30.4 נקודות אחרי דיסטרקציה מול 42.4 אחרי תותב מלא, ו-21.6 מול 29.2 בהשוואה לאוסטאוטומיה. המרווח המפרקי המינימלי נשאר גדול ב-0.9 מ"מ בשתי קבוצות הדיסטרקציה (מול 0.6 באוסטאוטומיה). החוקרים הגדירו את הדיסטרקציה כ"לא נחותה" במדד הראשי — אבל הנתונים עצמם מראים שהתותב מקל יותר על הכאב. זו עסקה: פחות הקלה, תמורת מפרק שנשאר שלכם.

ובחיים האמיתיים? במחקר חתך שבו נשאלו המשתתפים חמש שנים אחרי ההגרלה בין דיסטרקציה לאוסטאוטומיה (16 מהדיסטרקציה ו-35 מהאוסטאוטומיה, רמת ראיות III), 79% חזרו לספורט אחרי דיסטרקציה מול 80% אחרי אוסטאוטומיה, ו-94% מול 97% חזרו לעבודה. רמת הפעילות (Tegner) ירדה בשתי הקבוצות — מ-5 ל-3.5 ומ-5 ל-3 — כלומר חוזרים לספורט, אבל לרוב לספורט פחות עצים. יכולת העבודה (WORQ) השתפרה יותר אחרי אוסטאוטומיה. וניסוי אקראי גדול שנפתח בבריטניה כדי להשוות דיסטרקציה לתותב (KARDS, 344 מתוכננים) נסגר מוקדם בגלל הקורונה אחרי 24 משתתפים בלבד: כאב KOOS השתפר מ-38.9 ל-55.6 בדיסטרקציה ומ-30.6 ל-75.0 בתותב, אבל המדגם קטן מדי להשוואה, והחוקרים סיכמו שיעילותה מול תותב נותרה לא ודאית.

	דיסטרקציה	תותב מלא	אוסטאוטומיה
מה נשאר בברך	המפרק שלכם, ללא שתל	שתל מתכת ופלסטיק	המפרק שלכם, עם פלטה אחרי חיתוך עצם
שיפור WOMAC אחרי שנתיים (ניסויים אקראיים)	+30 (בהשוואה לתותב) · +22 (בהשוואה לאוסטאוטומיה)	+42	+29
מרווח מפרקי אחרי שנתיים	+0.9 מ"מ	לא רלוונטי	+0.6 מ"מ
תגובה קלינית אחרי שנה	80%	83%	לא נמדד באותו אופן
חזרה לספורט תוך שנה	79%	לא נמדד בניסויים אלה	80%
הסיבוך האופייני	זיהום במסלול הפינים אצל 50-70%	ניתוח חוזר במהלך החיים עד 35% אצל גברים בשנות ה-50	לא נמדד בניסויים אלה
למי נבדק	עד גיל 65, שחיקה סופית עם התוויה לתותב	כל גיל	שחיקה פנימית עם ציר וארוס מתון

כמה אנשים באמת נמנעים מהתותב — ולכמה שנים?

תלוי איזו סדרה שואלים. אצל 20 המטופלים הראשונים, 48% היו עדיין בלי תותב אחרי 9 שנים — 72% מהגברים מול 14% מהנשים — ומי שהמרווח המפרקי שלו גדל ביותר מ-0.5 מ"מ בשנה הראשונה שרד ב-73% מהמקרים, לעומת 0% אצל מי שלא הגיב (Jansen et al., 2018). סקירה שיטתית מ-2026 (17 מחקרים, 13 מהם על דיסטרקציה, כ-400 מטופלים בסך הכול) מדווחת על 75%-85% ללא תותב אחרי 5-9 שנים בסדרות נבחרות, ברמת ודאות נמוכה עד בינונית (Anzillotti et al., 2026).

שני דברים מתוך הנתונים האלה שווים תשומת לב מיוחדת. הראשון: השנה הראשונה מנבאת את העשור. מי שהסחוס שלו הגיב (עלייה במרווח בצילום ובעובי ב-MRI) — נשאר בלי תותב; מי שלא הגיב — הגיע לתותב. כלומר אחרי שנה כבר יודעים, פחות או יותר, אם זה עבד. השני: גם מי ש"נכשל" והגיע לתותב שנים אחר כך, דיווח על ירידה מובהקת בכאב (VAS ‎−25.4 מ"מ, p=0.03); בציון ה-WOMAC השיפור הממוצע היה 20.5 נקודות אך רווח בר-הסמך חוצה את האפס (‎−1.8 עד +42.8, p=0.067) — מגמה, לא ממצא. הדיסטרקציה קנתה לו שנים, ולא סגרה את דלת התותב.

סדרה חדשה יותר עם מכשיר שנבנה במיוחד לדיסטרקציה (65 מטופלים עד גיל 65) נותנת את המספרים העדכניים: 3 מטופלים עברו לתותב בשנה הראשונה ו-4 בשנייה — כ-11% בתוך שנתיים — והשאר שיפרו את ציון ה-WOMAC ב-26 וב-24 נקודות. השימוש במשככי כאבים ירד מ-42% לפני הטיפול ל-23% אחרי שנה. ובטיפול שגרתי בבתי חולים בהולנד (84 מטופלים), 61% הוגדרו "מגיבים" אחרי שנה, מול 75% במטופלי הניסויים — הפרש שלא היה מובהק (p=0.12). ה-70% שמצוטט לעיתים הוא הממוצע של שתי הקבוצות יחד. מה שאין עדיין לאף אחד: מעקב של 10 שנים על מאות מטופלים. זה החור בראיות, ועדיף לדעת עליו לפני ולא אחרי.

מה הסיבוכים — ולמה כולם מדברים על הפינים?

כי ארבעה פינים שחודרים את העור במשך שישה שבועות הם פתח לזיהום. בניסוי מול תותב, 60% ממטופלי הדיסטרקציה פיתחו זיהום במסלול הפינים (van der Woude et al., 2017); בסדרות מאוחרות יותר, 66%-70% (Jansen et al., 2020). בסדרה של 65 מטופלים עם מכשיר ייעודי, 88% מהזיהומים טופלו בהצלחה באנטיביוטיקה פומית, 2 מטופלים נזקקו לאשפוז או לאנטיביוטיקה תוך-ורידית ו-8 חוו סיבוך הקשור למכשיר (Struik et al., 2023). במטא-אנליזת רשת של 17 ניסויים, הדיסטרקציה דורגה כטיפול עם הסיכון הגבוה ביותר לסיבוכים ולניתוחים חוזרים (Bin et al., 2023).

הצד השני של אותו מטבע: רוב הזיהומים האלה הם שטחיים ומטופלים, ולפי הסדרה ההולנדית לא השפיעו על התוצאה אחרי שנתיים. ופרוטוקול טיפול פשוט שינה את התמונה: כשהוסיפו משחת יוד (קדקסומר) לטיפול היומי בפינים, שיעור המטופלים עם זיהום ירד מ-64% ל-32%, והזיהומים החמורים — אלה שדרשו יותר משבוע אנטיביוטיקה — מ-30% ל-6%. זה מספר ששווה לשאול עליו את המרכז שמציע לכם את הטיפול: איזה פרוטוקול פינים הם עובדים איתו.

ויש סיבוכים שלא מופיעים בטבלאות: שישה שבועות עם מסגרת מתכת על הרגל זה לא "הליך", זו תקופה בחיים. בראיונות עם משתתפים ואנשי צוות בניסוי הבריטי, התמה שעלתה נקראה "המסע הבלתי צפוי" — עם תת-נושאים כמו "רכבת הרים" ו"התאוששות איטית" — והלקח המרכזי שהצוות רשם היה שחייבים לצרף לטיפול חבילת שיקום מקיפה. בניסוי הבריטי דווחו גם שבר דרך חור של פין אחרי חבלה שהתרחשה לאחר הסרת המסגרת, ובהשוואה לסד פורק-עומס (שלא שינה כלום במרווח המפרקי), 86% ממטופלי הדיסטרקציה חוו אירוע חריג מול 30% (השוואה בין שתי עוקבות נפרדות, 21 מול 10 מטופלים — לא הגרלה). הדיסטרקציה עובדת יותר, ועולה יותר.

זה בכלל קיים בישראל — ואיפה כן עושים את זה?

אנחנו לא יודעים אם מבצעים דיסטרקציה מפרקית של הברך בישראל, ולא מצאנו סדרה ישראלית שפורסמה. הטיפול מבוצע בשגרה בכמה בתי חולים בהולנד מאז 2014, נבדק בניסוי בבריטניה שנסגר מוקדם, ונמצא כעת בניסוי הולנדי רב-מרכזי גדול (GODIVA). זו טכניקה של מרכזים ספורים, לא הליך שגרתי, ולא משהו שכדאי לטוס בשבילו על סמך עמוד בבלוג.

מה כן אפשר לעשות עם המידע הזה בישראל: להביא אותו לשיחה עם המנתח. מנתח ברך שעוסק בניתוחים שומרי מפרק (אוסטאוטומיות, השתלות סחוס) הוא הכתובת לשאול אם הוא מכיר את הטכניקה, אם מישהו בארץ מבצע אותה, ואם לדעתו אתם מועמדים. ואם התשובה היא "לא כאן" — האלטרנטיבות שכן זמינות (אוסטאוטומיה, תותב חלקי, ובעיקר תוכנית שמרנית רצינית) הן עדיין שיחה ששווה לקיים, ויש לנו עליה עמוד: מתי באמת צריך ניתוח לשחיקת סחוס — ומתי אפשר לדחות.

למי הגיוני להעלות את זה מול המנתח — ולמי לא?

לפי מי שנכלל במחקרים: גיל עד 65 (ברוב הסדרות מתחת ל-60), שחיקה מתקדמת של המפרק הפמורו-טיביאלי שכבר לא מגיבה לטיפול שמרני, והתוויה לתותב — או, בגרסה מול אוסטאוטומיה, שחיקה של המדור הפנימי עם ציר וארוס של פחות מ-10 מעלות. מי שמרוויח יותר בנתונים: גברים, שחיקה בדרגה 3 ומעלה, ומי שמוכן לחיות 6-8 שבועות עם מסגרת ולטפל בפינים יום-יום.

הנקודה על חומרת השחיקה מפתיעה אנשים: בניתוח משני של שני הניסויים האקראיים, דווקא ברכיים בדרגה 3 ומעלה (Kellgren-Lawrence) הראו תיקון סחוס משמעותי אחרי דיסטרקציה, ואילו דרגה 2 ומטה — לא. כלומר זה לא טיפול ל"שחיקה קלה שרוצים לעצור", אלא לברך שכבר במצב שמדברים על תותב. מי שיש לו שחיקה קלה-בינונית וכאב — הכתובת שלו היא תוכנית שמרנית מלאה, לא מסגרת.

השאלה שכדאי להביא למנתח	למה היא חשובה
האם השחיקה שלי בדרגה 3-4, ובאיזה מדור?	התיקון הסחוסי נמצא בדרגות המתקדמות; דרגה 2 ומטה לא הראתה תיקון
מה ציר הרגל שלי (וארוס/ולגוס) ובכמה מעלות?	ציר וארוס מתון הוא גם התוויה לאוסטאוטומיה — האלטרנטיבה הזמינה יותר
האם מישהו בישראל מבצע דיסטרקציה, ובאיזה מכשיר ופרוטוקול פינים?	הזיהומים ירדו מ-64% ל-32% עם פרוטוקול יוד; הניסיון של המרכז קובע
מה קורה אם זה לא עובד — התותב עדיין אפשרי?	כן לפי הנתונים, ומי שהגיע לתותב אחרי דיסטרקציה עדיין דיווח על שיפור
מי ילווה אותי בשיקום, במהלך המסגרת ואחריה?	הלקח המרכזי של הניסוי הבריטי: חבילת שיקום היא חלק מהטיפול, לא תוספת

מה עושה הפיזיותרפיה במהלך הדיסטרקציה ואחריה?

במהלך ששת השבועות: הליכה עם המסגרת לפי הנחיות המנתח, שמירה על כוח הירך, האגן והרגל השנייה, הפעלה של מיישר הברך גם כשהמפרק מקובע, וטיפול בפינים לפי הפרוטוקול. אחרי ההסרה: החזרת טווח התנועה (בסדרה ההולנדית הוא חזר בתוך שנה), בניית כוח מחדש והליכה תקינה, ורק אז חזרה מדורגת לספורט — בניסוי מול אוסטאוטומיה, 73% ממטופלי הדיסטרקציה חזרו תוך חצי שנה ו-79% תוך שנה (Hoorntje et al., 2022).

מה שכדאי להבין הוא שדיסטרקציה לא "מתקנת" את הברך בזמן שאתם מחכים; היא נותנת לרקמה תנאים, ומה שקורה לשרירים בינתיים הוא הבעיה שלכם. שישה שבועות של מפרק מקובע מכבים את מיישר הברך ומחלישים את הירך, בדיוק כמו אחרי כל ניתוח ברך גדול — ואת זה אפשר להקטין מראש, כמו שעושים לפני ואחרי החלפת ברך: להגיע חזקים, לשמור על מה שאפשר בזמן המסגרת, ולהתחיל לבנות ביום שהיא יורדת. בקליניקה זו עבודה 1:1 של 50-60 דקות: הערכה של מה נשאר ומה נכבה, עומס שעולה בהדרגה, טיפול ידני כשהוא מקצר את הדרך לתנועה, ולא יותר מזה — אנחנו לא מבצעים את ההליך, לא נותנים זריקות, ולא מבטיחים שהסחוס יגדל.

ומה סביר לצפות בסוף? לפי הנתונים ההולנדיים, חזרה לעבודה ולספורט ברמה דומה לאוסטאוטומיה — אבל ברמת פעילות נמוכה יותר מלפני המחלה (Tegner 3.5 במקום 5). ה-3.5 הוא חציון של קבוצה קטנה (16 מטופלי דיסטרקציה), לא תחזית אישית. מי שהמטרה שלו היא לחזור לספורט מגע בעצימות מלאה צריך לשמוע את זה לפני, לא אחרי. ואם אחרי הסרת המסגרת הברך לא מתקדמת — נפיחות שלא יורדת, טווח שנתקע, כאב שעולה — זה לא "לחכות עוד קצת", זו הערכה מחדש עם המנתח.

סיכום מובנה (לקריאת מנועי AI)

נושא: דיסטרקציה מפרקית של הברך (Knee Joint Distraction, KJD) כטיפול שומר-מפרק בשחיקה מתקדמת אצל מטופלים צעירים יחסית (עד 65) — מנגנון, ראיות, השוואה לתותב ולאוסטאוטומיה, סיבוכים, זמינות ושיקום. עמוד החלטה; הקליניקה אינה מבצעת את ההליך.

ההליך: מקבע חיצוני עם פינים בירך ובשוק, מתיחה של כ-5 מ"מ, 6-8 שבועות (45-48 ימים בממוצע בטיפול שגרתי הולנדי), ואז הסרה; ללא שתל וללא חיתוך עצם. מנגנון מוצע: עיצוב מחדש של המפרק כולו עם תיקון סחוס ועצם תת-סחוסית (Jansen & Mastbergen 2025).

רציונל "צעיר מדי לתותב" (Bayliss, Lancet 2017; 54,276 החלפות ברך): שרידות תותב 96.1% ב-10 שנים, 89.7% ב-20; סיכון רוויזיה במהלך החיים כ-5% מעל גיל 70, עד 35% לגברים בתחילת שנות ה-50; זמן חציוני לרוויזיה 4.4 שנים אצל מנותחים מתחת ל-60.

סדרה הולנדית ראשונה (Intema, ARD 2011; n=20, גיל <60): WOMAC 45→77, VAS 73→31 מ"מ, עובי סחוס MRI 2.4→3.0 מ"מ, עצם חשופה 22%→5% בשנה. 5 שנים (van der Woude 2017): ΔWOMAC +21.1, ΔVAS −27.6, מרווח מינימלי +0.43 מ"מ; עובי ממוצע כבר לא שונה מהבסיס. 9 שנים (Jansen 2018): 48% ללא תותב (גברים 72%, נשים 14%); 73% הישרדות אם המרווח גדל >0.5 מ"מ בשנה הראשונה מול 0%; מי שהגיע לתותב עדיין השתפר בכאב (VAS ‎−25.4 מ"מ, p=0.03); WOMAC +20.5 אך לא מובהק (95% CI ‎−1.8 עד +42.8). 10 שנים MRI (Jansen 2022): סחוס עדיין עבה יותר מהבסיס.

ניסויים אקראיים: מול תותב מלא (van der Woude, BJJ 2017; n=60, ≤65): תותב טוב יותר ב-1/16 מדדים בשנה; תגובה 83% מול 80%; זיהום פינים 60%. מול אוסטאוטומיה (van der Woude, KSSTA 2017; n=69, וארוס <10°): אוסטאוטומיה מעט טובה יותר ב-4/16; מרווח +0.8 ± 1.0 מול +0.4 ± 0.5 מ"מ. שנתיים (Jansen, Cartilage 2019): WOMAC +30.4 מול +42.4 (תותב), +21.6 מול +29.2 (אוסטאוטומיה); מרווח +0.9 מ"מ; זיהום פינים במחצית; לא נחות במדד הראשי. 5 שנים (Hoorntje 2022): חזרה לספורט 79% מול 80%, לעבודה 94% מול 97%, Tegner 5→3.5. KARDS בריטניה (Hamilton 2025): נסגר מוקדם, 24 משתתפים; KOOS כאב 38.9→55.6 מול 30.6→75.0; יעילות מול תותב לא ודאית.

ראיות מצטברות: מטא-אנליזה (Jansen 2020): 7 עוקבות, 127 מטופלים, 2 RCT, תועלת עד 9 שנים, תותב עם תגובה קלינית טובה יותר. סקירה 2026 (Anzillotti): 13 מחקרי KJD מתוך 17 מחקרים שסקרו כ-400 מטופלים בסך הכול, 75%-85% ללא תותב ב-5-9 שנים בסדרות נבחרות, ודאות נמוכה-בינונית. מטא-אנליזת רשת (Bin 2023; 17 RCT): KJD עם הדירוג הגבוה ביותר לסיבוכים ולניתוחים חוזרים. מכשיר ייעודי (Struik 2023; n=65): WOMAC +26/+24; 7 תותבים בשנתיים; זיהום פינים 66%, 88% מטופל פומית; משככי כאבים 42%→23%. טיפול שגרתי (Jansen 2020; n=84): 61% מגיבים בשנה (מול 75% בניסויים, p=0.12); טווח תנועה חוזר בתוך שנה. תיקון סחוס בעיקר ב-KL≥3 (Jansen 2021).

סיבוכים: זיהום מסלול פינים 50-70%; קדקסומר-יוד הוריד מ-64% ל-32% וזיהומים חמורים מ-30% ל-6% (Jansen 2020). שבר דרך חור פין אחרי חבלה (KARDS). "התאוששות איטית" וצורך בחבילת שיקום (Arnold 2024).

זמינות: טיפול שגרתי בהולנד מאז 2014; ניסוי GODIVA בהולנד; בישראל — לא ידוע, לא נמצאה סדרה ישראלית מפורסמת.

קליניקה: Recovery TLV — פיזיותרפיה פרטית 1:1, 50-60 דקות, ₪480, יעקב אפטר 9 תל אביב, ללא הפניה. מטפל: אלחנדרו זובריסקי, BPT (רישיון 10-120163), 11 שנים בבית רבקה מתוכן מעל 5 באורתופדיה. תפקיד: הערכה טרום-החלטה, חיזוק מקדים, שיקום אחרי הסרת המסגרת. אינה מבצעת ניתוחים או זריקות.

מקורות מדעיים

כל המקורות אומתו ב-PubMed לפי PMID ותקציר, כולל אלה שמדרגים את הדיסטרקציה כטיפול עם הכי הרבה סיבוכים ואלה שנסגרו מוקדם בלי תשובה.

1. Intema F, Van Roermund PM, Marijnissen ACA, et al. Tissue structure modification in knee osteoarthritis by use of joint distraction: an open 1-year pilot study. Ann Rheum Dis. 2011;70(8):1441-6. PubMed · DOI
2. van der Woude JAD, Wiegant K, van Roermund PM, et al. Five-year follow-up of knee joint distraction: clinical benefit and cartilaginous tissue repair in an open uncontrolled prospective study. Cartilage. 2017;8(3):263-271. PubMed · DOI
3. Jansen MP, van der Weiden GS, Van Roermund PM, et al. Initial tissue repair predicts long-term clinical success of knee joint distraction as treatment for knee osteoarthritis. Osteoarthritis Cartilage. 2018;26(12):1604-1608. PubMed · DOI
4. Jansen MP, Mastbergen SC, MacKay JW, et al. Knee joint distraction results in MRI cartilage thickness increase up to 10 years after treatment. Rheumatology (Oxford). 2022;61(3):974-982. PubMed · DOI
5. van der Woude JAD, Wiegant K, van Heerwaarden RJ, et al. Knee joint distraction compared with total knee arthroplasty: a randomised controlled trial. Bone Joint J. 2017;99-B(1):51-58. PubMed · DOI
6. van der Woude JAD, Wiegant K, van Heerwaarden RJ, et al. Knee joint distraction compared with high tibial osteotomy: a randomized controlled trial. Knee Surg Sports Traumatol Arthrosc. 2017;25(3):876-886. PubMed · DOI
7. Jansen MP, Besselink NJ, van Heerwaarden RJ, et al. Knee joint distraction compared with high tibial osteotomy and total knee arthroplasty: two-year clinical, radiographic, and biochemical marker outcomes of two randomized controlled trials. Cartilage. 2021;12(2):181-191. PubMed · DOI
8. Hoorntje A, Kuijer PPFM, Koenraadt KLM, et al. Return to sport and work after randomization for knee distraction versus high tibial osteotomy: is there a difference? J Knee Surg. 2022;35(9):949-958. PubMed · DOI
9. Jansen MP, Boymans TAEJ, Custers RJH, et al. Knee joint distraction as treatment for osteoarthritis results in clinical and structural benefit: a systematic review and meta-analysis of the limited number of studies and patients available. Cartilage. 2021;13(1_suppl):1113S-1123S. PubMed · DOI
10. Jansen MP, Mastbergen SC, van Heerwaarden RJ, et al. Knee joint distraction in regular care for treatment of knee osteoarthritis: a comparison with clinical trial data. PLoS One. 2020;15(1):e0227975. PubMed · DOI
11. Struik T, Mastbergen SC, Brouwer RW, et al. Joint distraction using a purpose-built device for knee osteoarthritis: a prospective 2-year follow-up. RMD Open. 2023;9(2):e003074. PubMed · DOI
12. Jansen MP, van Egmond N, Kester EC, et al. Reduction of pin tract infections during external fixation using cadexomer iodine. J Exp Orthop. 2020;7(1):88. PubMed · DOI
13. Jansen MP, Maschek S, van Heerwaarden RJ, et al. Changes in cartilage thickness and denuded bone area after knee joint distraction and high tibial osteotomy — post-hoc analyses of two randomized controlled trials. J Clin Med. 2021;10(2):368. PubMed · DOI
14. Hamilton TW, Lineham B, Stocken DD, et al. Knee arthroplasty compared with joint distraction for osteoarthritis: a phase III randomized controlled trial. Bone Jt Open. 2025;6(8):886-893. PubMed · DOI
15. Arnold S, Pandit H, Croft J, et al. 'The unexpected journey': a qualitative interview study exploring patient and health professionals experiences of participating in the knee arthroplasty versus joint distraction study (KARDS). BMJ Open. 2024;14(7):e083069. PubMed · DOI
16. Bin G, Jinmin L, Cong T, et al. Surgical interventions for symptomatic knee osteoarthritis: a network meta-analysis of randomized control trials. BMC Musculoskelet Disord. 2023;24(1):313. PubMed · DOI
17. Anzillotti G, Pavone S, Queirazza P, et al. Knee joint distraction and implantable shock absorbers for knee osteoarthritis: a systematic review of joint-preserving outcomes, structural changes, and complications. Cartilage. 2026. PubMed · DOI
18. Huizinga MR, de Vries AJ, Jansen MP, et al. Joint distraction versus custom-made unloading orthosis for knee osteoarthritis — a clinical and radiological study. Knee. 2025;56:637-645. PubMed · DOI
19. Jansen MP, Mastbergen SC. Application of knee joint distraction: challenges and opportunities. Connect Tissue Res. 2025;66(5):497-503. PubMed · DOI
20. Bayliss LE, Culliford D, Monk AP, et al. The effect of patient age at intervention on risk of implant revision after total replacement of the hip or knee: a population-based cohort study. Lancet. 2017;389(10077):1424-1430. PubMed · DOI