פיזיותרפיה פרטית 1:1 בצפון תל אביב · ללא צורך בהפניית רופא · קביעת הערכה ←
ברך · מטופל צעיר ופעיל · לפני ואחרי ניתוח

אוסטאוטומיה בברך (HTO) — למי זה מתאים, ובמה השיקום שונה מהחלפת ברך?

הרופא אמר לך שהשחיקה היא רק בצד אחד של הברך, שהרגל שלך "קשתית" קצת, ושבגילך לא ממהרים להחליף מפרק. במקום זה הוא הציע לחתוך את עצם השוק ולשנות את הציר. זה נשמע קיצוני, וזה גם נשמע כמו משהו שלא שמעת עליו אצל חברים שעברו החלפת ברך. הטקסט הזה מסביר מה זה, למי בדרך כלל מציעים את זה, ובמה החלמה מניתוח כזה שונה בבסיסה. הוא לא מנסה לשכנע אותך לעבור ניתוח או להימנע ממנו. את ההחלטה הרפואית מקבלים אתה והאורתופד. להקשר הרחב על שחיקה בברך: שחיקת סחוס בברך, ועל הצד השני של ההחלטה: שיקום אחרי החלפת ברך.

אוסטאוטומיה בברך היא ניתוח שמתקן את ציר הרגל כדי להעביר עומס מהצד השחוק של המפרק לצד הבריא יותר. בדרך כלל מציעים אותה לאדם צעיר ופעיל יחסית עם שחיקה בצד אחד בלבד וציר ורוס. ההחלטה אצל האורתופד. בשיקום, החלמת העצם היא שמכתיבה את הקצב, לא הרקמות הרכות.

בקצרה

  • חזרה לספורט היא הנתון הכי חזק לטובת הניתוח. בסקירה שיטתית של 19 מחקרים, 1,189 מטופלים בגיל ממוצע 46.2, 87.2% חזרו לספורט ו‑78.6% חזרו לרמה זהה או גבוהה יותר. בין ספורטאים תחרותיים חזרו לתחרות 54%. רמת הראיות של הסקירה: Level IV, כלומר מבוססת על מחקרים ברמה נמוכה יחסית (Ekhtiari et al., 2016).
  • מול פרוטזה חלקית, בקבוצה פעילה מאוד. במחקר רטרוספקטיבי שהתאים 50 מטופלים לכל קבוצה (פעילות לפני הניתוח בציון UCLA גבוה מ‑8), 62% מקבוצת האוסטאוטומיה עסקו אחרי שנתיים בספורט עם זעזועים לעומת 28% מקבוצת הפרוטזה החלקית (יחס סיכויים 4.2). זה מחקר אחד, לא ניסוי מבוקר (Jacquet et al., 2020).
  • העצם היא שקובעת את הלוח. בקרב 93 מטופלים (102 ברכיים), פער פתיחה גדול מ‑13.0 מ"מ, שבר לא יציב בנקודת הציר של החיתוך של העצם וקו חיתוך נמוך מדי האטו את מילוי הפער בעצם (Goshima et al., 2019).
  • העמסה מוקדמת אפשרית בחלק מהשיטות, אבל זו החלטת המנתח. בניסוי מבוקר של 120 מטופלים עם פלטת קיבוע ננעלת, קבוצת ההעמסה המוקדמת השתפרה יותר אחרי חצי שנה (ציון Lysholm‏ 28 ± 26 מול 18 ± 22). ההנחיה האירופית מ‑2024 מסכמת שהעמסה מלאה מוקדמת אפשרית, אך הפרוטוקול נקבע בחדר הניתוח (Schröter et al., 2015; Ollivier et al., 2024).
  • זה לא ניתוח "אחרון". בסקירה שיטתית על 30 מחקרים (7,087 אוסטאוטומיות), הישרדות האוסטאוטומיה ללא המרה לפרוטזה הייתה 64% עד 97.6% אחרי 10 שנים ו‑44% עד 93.2% אחרי 15 שנים. הטווח רחב מאוד והראיות באיכות נמוכה (Ollivier et al., 2020).

מה זה אוסטאוטומיה בברך, ולמה חותכים עצם כשהבעיה היא בסחוס?

בברך עם ציר ורוס, כלומר "רגליים קשתיות", רוב המשקל עובר דרך הצד הפנימי של המפרק, והסחוס שם נשחק מהר יותר. האוסטאוטומיה משנה את זווית העצם, בדרך כלל בראש עצם השוק, כך שהעומס עובר קצת יותר לצד החיצוני, הבריא. היא לא מחליפה את המפרק אלא משנה את הדרך שבה הוא נושא משקל.

הדימוי הפשוט הוא צמיגים של מכונית שהגלגלים שלה לא מיושרים: צד אחד נשחק הרבה יותר מהאחר. ברך שבה הציר נוטה פנימה מעמיסה את הצד הפנימי יותר מדי, ובמשך שנים הסחוס והמניסקוס בצד הזה נשחקים. כשהצד החיצוני עדיין בריא, אפשר לנסות לתקן את הסיבה ולא רק את התוצאה.

בניתוח עצמו המנתח חותך את עצם השוק בגובה שמתחת לברך ופותח אותה בזווית מדודה (אוסטאוטומיית פתיחה, הנפוצה יותר בשנים האחרונות), או מסיר טריז צר של עצם וסוגר אותו (אוסטאוטומיית סגירה). אחר כך מקבעים בפלטה ובברגים עד שהעצם מתחברת מחדש. הסקירה של Kanakamedala et al., 2022 מסכמת שתיקון הציר לטווח של 3° עד 8° של ולגוס (כלומר תיקון מעבר לציר הישר, לכיוון הצד החיצוני) נראה כמוביל לתוצאות טובות, ושהשיטות השונות מקובלות עם פרופילי סיבוכים שונים. זו סקירה נרטיבית ולא ניסוי, ולכן הטווח הזה הוא כיוון ולא כלל מדויק לכל מטופל.

חשוב להבין מה האוסטאוטומיה לא עושה: היא לא מחזירה סחוס שנשחק. מה שהיא מנסה לעשות הוא להקטין את העומס על הצד הפגוע, כדי להפחית כאב ולהאט את ההמשך. לכן היא מתאימה כשעדיין יש מה "להציל" בצד השני של המפרק.

למי האורתופד בדרך כלל מציע אוסטאוטומיה, ולמי לא?

בדרך כלל לאדם צעיר יחסית ופעיל, עם כאב וחוסר יציבות שנובעים משחיקה בצד אחד של הברך וציר ורוס, כשהצד השני והמפרק הפיטלופמורלי עדיין במצב סביר. מי שיש לו שחיקה נרחבת בכל המפרק או דלקת פרקים משמעותית לרוב לא מתאים. את ההתאמה הסופית קובע האורתופד.

הקריטריונים המדויקים נקבעים בבדיקת האורתופד ובצילומי עמידה ארוכים שמודדים את הציר. כאן אפשר לתאר רק את התמונה הכללית שמופיעה בספרות: מדובר בחולה שרוצה לשמור על הברך הטבעית שלו, בתנאי שהשחיקה מוגבלת לתא אחד ושהציר הוא הגורם. בסקירה שבדקה חזרה לספורט ולעבודה, הגיל הממוצע של המטופלים היה 46.2, בטווח רחב מאוד (16 עד 80), כך שהממוצע אינו גבול (Ekhtiari et al., 2016).

מחקר ארוך טווח על 455 מטופלים שעברו אוסטאוטומיית סגירה מצא שגיל מתחת ל‑50, מדד מסת גוף מתחת ל‑25 ופגיעה ברצועה הצולבת הקדמית נקשרו להישרדות טובה יותר של הניתוח. שימו לב: זה מחקר רטרוספקטיבי של סדרת מקרים (Level IV) מניתוחים שבוצעו בין 1990 ל‑2001, ובשיטה אחת בלבד, אוסטאוטומיית סגירה (Hui et al., 2011). הוא מתאר מי עשה טוב יותר בסדרה אחת, לא קובע מי "מותר" לנתח.

יש גם מי שהניתוח כנראה אינו מתאים לו: מי שהשחיקה אצלו בכל המפרק, מי שיש לו מחלת מפרקים דלקתית, ולרוב מי שמצבו הכללי או הציפיות שלו מובילים לפתרון אחר. אלה שיקולים רפואיים של האורתופד, ואנחנו לא מחליפים אותם. מי שנשלח לאוסטאוטומיה ורוצה להבין אם יש לו "פרופיל" מתאים צריך לשאול את המנתח במפורש: מה הציר שלי, איפה השחיקה, ולמה זה מתאים לי יותר מהאלטרנטיבות.

אוסטאוטומיה או החלפת ברך, מה ההבדל המעשי?

אוסטאוטומיה משמרת את המפרק הטבעי ומשנה את הציר. החלפת ברך מסירה את המפרק ומחליפה אותו ברכיב מלאכותי. הראשונה מתאימה בדרך כלל למטופל צעיר ופעיל עם שחיקה בצד אחד. השנייה לשחיקה נרחבת בגיל מבוגר יותר. הבחירה נעשית מול האורתופד, לפי מצב המפרק ולא רק לפי הגיל.

ההבדל הפיזי הוא הבסיס לכל ההבדלים בשיקום. אחרי החלפת מפרק, הרקמות הרכות סביב הברך (השרירים, הקפסולה) הן שחוזרות לתפקד, והרכיב המלאכותי כבר יציב. אחרי אוסטאוטומיה, יש חיתוך בעצם שצריך להתחבר, והאיחוי הזה הוא גורם הזמן העיקרי. על ההחלפה עצמה כתבנו בנפרד: מתי צריך החלפת ברך.

אין ניסוי מבוקר רנדומלי נקי שמשווה אוסטאוטומיה להחלפת ברך מלאה בקבוצות זהות, והמטופלים שונים בגיל וברמת הפעילות. ההשוואה הקרובה ביותר בספרות שמצאנו היא מול פרוטזה חלקית (UKA). מטא־אנליזה של 10 מחקרים השוואתיים מצאה שבקבוצת הפרוטזה החלקית היו פחות ניתוחי רוויזיה, פחות סיבוכים ופחות כאב אחרי הניתוח, ובקבוצת האוסטאוטומיה טווח תנועה גדול יותר. ציוני התפקוד לא נבדלו בצורה משמעותית (Cao et al., 2018). כלומר אין "מנצח" כללי. הכול תלוי במה חשוב לכם: פחות כאב וסיכון מוקדם נמוך יותר, מול שימור המפרק וטווח התנועה.

נתון נוסף שכדאי להכיר, לא כדי להפחיד אלא כדי להבין את התמונה: מטא־אנליזה על 14 מחקרים (144,692 ניתוחים) מצאה שבמטופלים שהאוסטאוטומיה שלהם נכשלה והומרו להחלפת ברך, היו יותר ניתוחי רוויזיה וסיבוכים מאשר בהחלפת ברך ראשונית (Chen et al., 2020). זה לא אומר שהאוסטאוטומיה "פוגעת" בהחלפה העתידית, אלא שהמרה כזו עשויה להיות מורכבת יותר טכנית, כפי שמציינים המחברים.

אוסטאוטומיה לעומת פרוטזה חלקית ולעומת החלפת ברך — השוואה מעשית
מאפייןאוסטאוטומיה (HTO)פרוטזה חלקית (UKA)החלפת ברך מלאה
מה עושים בניתוחמשנים את ציר העצם ומשמרים את המפרקמחליפים רק את הצד הפגועמחליפים את כל המפרק
מי הוא המטופל הטיפוסיצעיר ופעיל יחסית, שחיקה בצד אחד וציר ורוסשחיקה בצד אחד, לרוב מבוגר מעט יותרשחיקה נרחבת
מה קובע את קצב ההעמסההחלמת העצם והקיבוע, לפי הנחיית המנתחרקמות רכות והנחיית המנתחרקמות רכות והנחיית המנתח
חזרה לספורט עם זעזועים (מחקר השוואתי אחד, פעילים מאוד)62% אחרי שנתיים (Jacquet 2020)28% אחרי שנתייםלא נבדק באותו מחקר
רוויזיה וסיבוכים לעומת UKA (מטא־אנליזה של 10 מחקרים)יותרפחותלא נבדק שם
טווח תנועה (מטא־אנליזה, מול UKA)גדול יותרקטן יותרלא נבדק שם
מה קורה אם נכשללרוב מעבר לפרוטזה, שעשוי להיות מורכב יותרלרוב רוויזיהרוויזיה

הטבלה מסכמת ראיות שונות מאוד באיכותן ולא מחקר אחד. אל תקראו אותה כהמלצה: היא נועדה להראות איפה הדברים מתחלקים, ולא מי טוב יותר בכלל.

למה החלמת העצם קובעת את הקצב, ומה זה אומר על העמסה?

בחיתוך עצם, הפער שנפתח צריך להתמלא בעצם חדשה, ובינתיים הפלטה נושאת חלק מהעומס. לכן המנתח קובע מתי ובאיזה אחוז מותר להעמיס. אצל חלק מהמטופלים העצם מתאחה לאט יותר, למשל כשיש שבר לא יציב בנקודת הציר של החיתוך או פער גדול. הפיזיותרפיסט לא קובע את הלוח הזה. הוא עובד בתוכו.

מחקר שעקב אחרי 93 מטופלים (102 ברכיים) אחרי אוסטאוטומיית פתיחה ללא שתל עצם מצא שנקודת הציר של החיתוך (הצד החיצוני) התאחתה אחרי שלושה חודשים ב‑92 ברכיים (90.2%), ושאחרי שנה בערך 96.1% הגיעו לאזור המילוי הראשון ו‑90.2% לשני. שלושה גורמים האטו את ההחלמה באופן מובהק: פער פתיחה מעל 13.0 מ"מ (יחס סיכויים 1.61), שבר לא יציב מסוג II לפי Takeuchi (יחס סיכויים 20.4) וקו חיתוך נמוך מ"אזור הבטיחות" (יחס סיכויים 8.98). אלה נתונים ממרכז אחד, ומדד "מילוי הפער" נמדד בצילום רנטגן ולא תלוי בהכרח בתחושת המטופל (Goshima et al., 2019).

מחקר פרוספקטיבי של 70 ניתוחי פתיחה חיבר שני דברים מעניינים. הראשון: שבר בנקודת הציר של החיתוך הופיע ב‑39% מהמטופלים, ובמטופלים עם שבר לא יציב מילוי הפער התעכב. השני: העמסה מלאה מוקדמת (אחרי 11 ימים) לעומת העמסה סטנדרטית (אחרי 6 שבועות) לא השפיעה על קצב מילוי הפער. אצל מעשנים נצפה עיכוב בכל מועדי המעקב, אבל ההפרש לא היה מובהק סטטיסטית (Schröter et al., 2015).

בקטגוריה אחרת לגמרי: מחקר שהשתמש ברדיוסטריאומטריה, שיטה שמודדת תזוזה זעירה, בדק 14 מטופלים בפרוטוקול העמסה מוקדמת מול 23 מטופלים היסטוריים. לא נמצאה תזוזה גדולה יותר בקו החיתוך, והמטופלים הגיעו לאותה תוצאה בזמן קצר יותר. המחברים מדגישים שזה נכון לפלטה ננעלת (Tomofix) ספציפית, ובקבוצה קטנה (Brinkman et al., 2010).

מה מבינים מכל זה בפועל? שלפעמים מותר להעמיס מוקדם, ולפעמים לא, ושהמשתנים הקובעים שייכים למנתח: סוג הפלטה, שבר בציר, איכות העצם, עישון. לכן שום מאמר, כולל זה, לא יכול להגיד לך כמה להעמיס. ההנחיות האירופיות מ‑2024, שגובשו בהסכמה של 94 מנתחים מ‑24 מדינות, קובעות שהעמסה מלאה מוקדמת היא אפשרות לאחר אוסטאוטומיה, ושמילוי הפער בעצם אינו חובה אלא כשצריך יציבות מבנית. זו קונסנזוס מומחים (Level II) ולא מחקר השוואתי (Ollivier et al., 2024).

במה שיקום אחרי אוסטאוטומיה שונה משיקום אחרי החלפת ברך?

אחרי החלפת ברך הקצב נקבע בעיקר לפי תגובת הרקמות הרכות, התנועה והכוח. אחרי אוסטאוטומיה יש שיקול נוסף: איחוי העצם והמתח על הפלטה. לכן אותם יעדים, תנועה, כוח והליכה, מתקדמים רק במסגרת שהמנתח מגדיר, והפיזיותרפיה מותאמת לאישור שלו ולתגובת הברך, ולא רק לכאב שאתה מרגיש ביום מסוים.

בשני המקרים הבסיס דומה: להחזיר טווח תנועה, להפעיל את השריר הארבע־ראשי, לשלוט בנפיחות, ולבנות בהדרגה כושר נשיאת משקל והליכה תקינה. ההבדל הוא במה שמגביל. אחרי החלפה, זה בעיקר כאב ונפיחות וכוח השרירים. אחרי אוסטאוטומיה, זה גם כמה העצם מוכנה לשאת. מכאן שהפיזיותרפיה צריכה "להסתכל" על שני דברים בו־זמנית: איך הברך מגיבה, ומה המנתח אישר.

בסקירה שיטתית ומטא־אנליזה של 12 מחקרים (383 ברכיים) על שינוי בהליכה אחרי אוסטאוטומיה, מהירות ההליכה ואורך הצעד עלו, ושני מדדים שמתארים עומס על הצד הפנימי של הברך (מומנט אדוקציה ו"דחף צדדי") ירדו בהשוואה לפני הניתוח. המחברים מציינים שהקשר בין שינוי בציר לשינוי במומנט נותר שנוי במחלוקת (Lee et al., 2017). מבחינה קלינית זה אומר שחלק מהשיקום הוא לא רק "לחזק" אלא ללמוד מחדש לבחור דפוס הליכה בברך שהציר שלה השתנה.

כאן גם גבול ברור: מה שמותר ומה שאסור בשבועות הראשונים נקבע על ידי הצוות המנתח, ולא כדאי לשנות את זה על סמך מאמר או מה ששמעת מחבר. התרגילים עצמם, האופן שבו מתקדמים בהם, והאם נשארים עם קביים, נקבעים במפגש אישי לפי התגובה, ואיננו מתארים אותם כאן כמתכון. אם נשאלת השאלה "מה כבר עושים עכשיו", התשובה הנכונה היא לשאול את המנתח, ובמידת הצורך לתאם איתנו כדי שהבדיקה תתחיל מהמקום הנכון.

האם אחזור לספורט ולעבודה, ומתי?

לרוב כן. בסקירה שיטתית של 19 מחקרים כ‑87% מהמנותחים חזרו לספורט, וכ‑90% מהחוזרים עשו זאת תוך שנה. עם זאת, הרמה לפני הניתוח לא תמיד נשמרת, ובין ספורטאים תחרותיים רק כמחצית חזרו לתחרות. הכל מבוסס על סדרות מקרים, לא על ניסוי מבוקר (Ekhtiari et al., 2016).

בסקירה של Ekhtiari et al., 2016 (19 מחקרים, 1,189 מטופלים, 1,224 ברכיים, מעקב ממוצע 65.4 חודשים): 87.2% חזרו לספורט, 78.6% לרמה זהה או גבוהה יותר, ו‑54% מהספורטאים התחרותיים חזרו לתחרות. בעבודה, 84.5% חזרו לעבוד ו‑65.5% לרמה זהה או גבוהה, כלומר חזרה לרמה זהה בעבודה פחות מובטחת מחזרה לספורט. בערך 90% מאלה שחזרו עשו זאת בתוך שנה.

מחקר שאלונים הולנדי על 294 מטופלים שהשלימו שאלון (מתוכם 256 עסקו בספורט לפני הניתוח) מצא ש‑210 מהם (82%) חזרו לספורט, ו‑158 מהחוזרים (75%) עשו זאת תוך חצי שנה. אבל מתחת לממוצע מסתתר שינוי חשוב: ציון הפעילות Tegner החציוני ירד מ‑5.0 ל‑4.0, והייתה נטייה לעבור לפעילויות בעלות זעזוע נמוך יותר, אם כי ב‑44% מהפעילויות שדווחו בסוף המעקב עדיין היו ספורט בינוני עד גבוה בזעזועים. הגורם המנבא החזק ביותר לחזרה מוצלחת היה להמשיך לעסוק בספורט בשנה שלפני הניתוח (יחס סיכויים 2.81). הנתונים נאספו בשאלון ולא נמדדו בבדיקה (Hoorntje et al., 2019).

ובהשוואה לפרוטזה חלקית: Jacquet et al., 2020 השוו 50 מטופלים מותאמים בכל קבוצה עם ציון פעילות מוקדם גבוה. זמן החזרה לספורט היה 4.9 ± 2.2 חודשים באוסטאוטומיה מול 5.8 ± 6.2 חודשים בפרוטזה חלקית, ושיעור העוסקים בספורט עם זעזועים אחרי שנתיים היה 62% מול 28%. זה מחקר רטרוספקטיבי במרכז אחד, והבחירה בין הניתוחים לא הייתה אקראית, לכן הקבוצות עשויות להיות שונות בדרכים שהתאמה לפי גיל ומין לא מנטרלת. ההנחיה האירופית מ‑2024 מסכמת כי מטופלי אוסטאוטומיה צריכים לחזור לספורט תוך חצי שנה, אבל זו המלצת מומחים ולא דרישה שאפשר ליישם בלי הערכה אישית (Ollivier et al., 2024).

וזה בדיוק המקום שבו שיקום נכנס: חזרה לספורט איננה תאריך, אלא סדרת קריטריונים. כוח ושליטה בשריר הארבע־ראשי ובשרירי הירך, יכולת לשלוט ברגל בנחיתה ובשינוי כיוון, התגובה של הברך אחרי עומס, ואישור המנתח על מצב העצם. אנחנו בודקים אותם במפגש, ולא קובעים מראש.

כמה זמן אוסטאוטומיה מחזיקה, ומה קורה אחר כך?

הטווחים רחבים מאוד: בסקירות, הישרדות הניתוח אחרי 10 שנים נעה בין כ‑64% לכ‑98%, ואחרי 15 שנים בין כ‑44% ל‑93%. המשמעות המעשית היא שחלק מהמטופלים מרוויחים שנים רבות בלי פרוטזה, וחלק עוברים להחלפה מוקדם יותר. אי אפשר לדעת מראש מי יהיה מי (Ollivier et al., 2020).

בסקירה שיטתית של 30 מחקרים, שכללה 7,087 אוסטאוטומיות ב‑6,636 מטופלים עם מעקב ממוצע של יותר מ‑10 שנים, שיעורי ההישרדות היו 86% עד 100% אחרי 5 שנים, 64% עד 97.6% אחרי 10, 44% עד 93.2% אחרי 15 ו‑46% עד 85.1% אחרי 20 שנים. מדדי הכאב והתפקוד השתפרו ונשארו משופרים עד סוף המעקב. המחברים מציינים שהראיות באיכות נמוכה, ושהמחקרים שבדקו גורמי סיכון סתרו זה את זה. הם מסיקים שדחיית הצורך בפרוטזה "ליותר מ‑15 שנים אצל רוב המטופלים" נראית אפשרית, אך שנדרשים מחקרים איכותיים יותר (Ollivier et al., 2020).

סקירת JBJS Reviews מסכמת טווחים דומים (74.7% עד 97.6% אחרי 10 שנים, 66.0% עד 90.4% אחרי 15) (Kanakamedala et al., 2022). וכשבדקו סדרה אחת גדולה של 455 מטופלים שעברו אוסטאוטומיית סגירה, ההישרדות הייתה 95%, 79% ו‑56% אחרי 5, 10 ו‑15 שנים, 85% מהם היו נלהבים או מרוצים, ו‑84% היו עוברים את הניתוח שוב (Hui 2011, ראו לעיל). הסקירה של Ekhtiari מדווחת שב‑7.0% מהמטופלים התקדמו להחלפת ברך בממוצע של 6.7 שנים אחרי הניתוח. הנתונים האלה מתייחסים לקבוצות שונות, בטכניקות שונות, ואינם ניתנים לחיבור.

ומה אם בסוף נדרשת החלפה? אז זו תחנה נוספת ולא כישלון מוחלט. ההמרה מורכבת טכנית יותר, וכפי שראינו עשויה להיות עם סיכון גבוה יותר לרוויזיה, אבל חלק גדול מהמטופלים נהנה משנים רבות לפני כן. לכן "אוסטאוטומיה כדי לדחות" היא טיעון לגיטימי, אך לא מבטיח.

אוסטאוטומיית פתיחה או סגירה — האם זה משנה?

בניסוי מבוקר של 92 מטופלים עם מעקב של שש שנים, התוצאות הקליניות והציר היו דומים בשתי השיטות. בשיטת הפתיחה היו יותר סיבוכים (38% מול 9%), ובשיטת הסגירה יותר המרות מוקדמות להחלפת ברך (22% מול 8%). הבחירה תלויה במנתח ובמבנה הרגל (Duivenvoorden et al., 2014).

הנתונים מ‑Duivenvoorden et al., 2014: 92 מטופלים חולקו אקראית. אחרי שש שנים לא היה הבדל בכאב, בתפקוד או בציר בקרב מי שלא עברו המרה. סיבוכים אירעו ב‑4 מטופלים בקבוצת הסגירה וב‑17 בקבוצת הפתיחה. 10 בקבוצת הסגירה ו‑3 בקבוצת הפתיחה עברו להחלפת ברך בתוך שש שנים (p = 0.05, גבולי). מספרים קטנים, ורווח הסמך של ההפרש רחב.

סקירת JBJS Reviews מסכמת שהשיטות המקובלות (פתיחה, סגירה ו"כיפה") כולן מקובלות, עם פרופילי סיבוכים שונים, ושבשנים האחרונות יש נטייה לעבר אוסטאוטומיית פתיחה (Kanakamedala et al., 2022). מבחינת מטופל, השאלה "איזו שיטה" שייכת לשיחה עם המנתח. מה שחשוב לכם לדעת הוא שהשיטה משפיעה על לוח הזמנים של איחוי העצם ועל סוג הסיבוכים שצריך לשים לב אליהם, ולכן גם על ההנחיות שתקבלו.

אם אני עדיין מתלבט, מה פיזיותרפיה יכולה לעשות לפני הניתוח או במקומו?

פיזיותרפיה לא מתקנת ציר ורוס ולא מחזירה סחוס. היא יכולה לבדוק מה הגורם לכאב, לחזק ולשפר שליטה כדי להקטין את העומס, ולהכין את הגוף לניתוח אם תחליטו עליו. היא אינה תחליף להחלטה של האורתופד, ואינה מבטיחה שהניתוח ייחסך מכם, אבל היא כן מכינה אתכם לשני המסלולים.

מה שנבדק במפגש: איך אתה הולך ויורד במדרגות, איזה שרירים חלשים או לא מופעלים, כמה הברך מתנפחת אחרי יום עמוס, מה טווח התנועה, והאם הכאב מתאים לתמונה של שחיקה בצד אחד או שיש מקור נוסף (מניסקוס, כיפה, ירך שמקרינה). אחרי שהתמונה ברורה, בונים תוכנית אישית. איננו נותנים כאן רשימת תרגילים, כי בלי בדיקה זה לא מדויק ולפעמים מזיק.

אם הוחלט על ניתוח, יש ערך בהגעה אליו עם שריר ארבע־ראשי חזק וטווח תנועה טוב, כי הם בדרך כלל מקלים על ההחלמה. זו התרשמות קלינית רווחת ולא נתון שנבדק בהכרח במחקרים שצוטטו כאן. ואם הוחלט לא לנתח, אותה בדיקה קובעת מה אפשר להשיג בלי ניתוח, וגם מתי כדאי לחזור לאורתופד. תוכלו לקרוא גם את הפוסט שחיקת סחוס: מתי באמת צריך ניתוח שמתייחס לשאלה הרחבה יותר.

מה המחקר אומר: סיכום מפורט של הראיות

הראיות על אוסטאוטומיה בברך מבוססות בעיקר על סדרות מקרים וסקירות של מחקרים ברמה נמוכה עד בינונית. יש מעט ניסויים מבוקרים, והמטופלים בהם שונים מאלה שמקבלים החלפת מפרק. הכיוון עקבי: שיפור בכאב ובתפקוד וחזרה גבוהה לספורט, עם הישרדות שמתפרקת עם השנים.

חזרה לספורט ולעבודה. Ekhtiari ושות' (2016): סקירה שיטתית של 19 מחקרים, 1,189 מטופלים, גיל ממוצע 46.2 (טווח 16 עד 80), מעקב ממוצע 65.4 חודשים; 87.2% חזרו לספורט, 78.6% לרמה זהה או גבוהה, 54% מהספורטאים התחרותיים חזרו לתחרות; 84.5% חזרו לעבודה, 65.5% לרמה זהה או גבוהה; כ‑90% מהחוזרים חזרו תוך שנה; שיעור סיבוכים 5.8%; 7.0% המירו להחלפת ברך בממוצע 6.7 שנים. רמת ראיות IV (PMID 27655985).

גורמי חיזוי לחזרה. Hoorntje ושות' (2019): 294 משיבים, 256 עסקו בספורט לפני הניתוח, 210 חזרו (82%), 158 מהם (75%) תוך חצי שנה; Tegner חציוני 5.0 לפני ו‑4.0 אחרי; Lysholm ממוצע 68 (SD‏ 22); לא נמצא הבדל מובהק בין ורוס לוולגוס; גורם מנבא: המשך עיסוק בספורט בשנה שלפני הניתוח, OR‏ 2.81 (רווח סמך 1.37 עד 5.76). עיצוב: case-control, Level 3 (PMID 31157542).

מול פרוטזה חלקית. Jacquet ושות' (2020): מחקר רטרוספקטיבי, 91 אוסטאוטומיות ו‑117 פרוטזות חלקיות, 50 לקבוצה אחרי התאמה לפי גיל ומין, ציון UCLA מוקדם גבוה מ‑8. 62% מול 28% בספורט עם זעזועים אחרי 24 חודשים (OR‏ 4.2, רווח סמך 1.8 עד 9.7). ציון KOOS ספורט גבוה יותר באוסטאוטומיה בהפרש של 10.9 נקודות (רווח סמך 2.9 עד 18.9), Level III (PMID 32008058). Cao ושות' (2018): מטא־אנליזה של 10 מחקרים השוואתיים; בפרוטזה חלקית פחות רוויזיות, סיבוכים וכאב; באוסטאוטומיה טווח תנועה גדול יותר; ללא הבדל משמעותי בציוני תפקוד (PMID 29203354).

הישרדות. Ollivier ושות' (2020): 30 מחקרים, 7,087 אוסטאוטומיות, מעקב של יותר מ‑10 שנים; הישרדות 86 עד 100%, 64 עד 97.6%, 44 עד 93.2% ו‑46 עד 85.1% ב‑5, 10, 15 ו‑20 שנים; תיקון ציר אנטומי ממוצע של 7.3° עד 13.8° ורוס-לוולגוס ומכני של 0.6° עד 4°; ראיות באיכות נמוכה, Level IV (PMID 32909057). Hui ושות' (2011): 455 מטופלים, סגירה צדדית, 95%, 79% ו‑56% ב‑5, 10 ו‑15 שנים; גיל מתחת ל‑50, BMI מתחת ל‑25 וחוסר ברצועה צולבת קדמית קשורים להישרדות טובה יותר (PMID 20833833).

אחרי כישלון. Chen ושות' (2020): מטא־אנליזה של 14 מחקרים (144,692 מקרים); יותר רוויזיות, סיבוכים, התרופפות רכיב השוק והתנגשות בצילום אחרי החלפה שבאה אחרי אוסטאוטומיה, לעומת החלפה ראשונית (PMID 32143608).

העמסה והחלמת עצם. Schröter ושות' (2015), ניסוי מבוקר של 120 מטופלים, פלטה ננעלת, ללא שתל: העמסה מלאה אחרי 11 ימים (עם 20 ק"ג בינתיים) לעומת 6 שבועות; שיפור Lysholm אחרי 6 חודשים 28 ± 26 לעומת 18 ± 22, Level I (PMID 25854499). Schröter ושות' (2015, מחקר נפרד): 70 ניתוחים; שבר בנקודת הציר של החיתוך ב‑39%; העמסה מוקדמת לא שינתה את קצב מילוי הפער (PMID 25442655). Brinkman ושות' (2010): 14 מול 23 היסטוריים, ללא הבדל בתזוזה בקו החיתוך (PMID 20175658). Goshima ושות' (2019): 93 מטופלים, גורמי סיכון להחלמה איטית (OR‏ 1.61 לפער גדול מ‑13.0 מ"מ, 20.4 לשבר מסוג II, 8.98 לקו נמוך) (PMID 30539305). ESSKA (2024): קונסנזוס של 94 מנתחים, העמסה מלאה מוקדמת אפשרית, חזרה לספורט בתוך חצי שנה (PMID 38769785).

שיטת הניתוח והליכה. Duivenvoorden ושות' (2014): ניסוי מבוקר של 92 מטופלים, 6 שנים; סיבוכים 9% בסגירה מול 38% בפתיחה; המרה להחלפה 22% מול 8% (PMID 25187580). Lee ושות' (2017): 12 מחקרים, 383 ברכיים; עלייה במהירות הליכה ובאורך צעד, ירידה במומנט אדוקציה ובדחף צדדי (PMID 28577508). Kanakamedala ושות' (2022): תיקון ל‑3° עד 8° ולגוס נראה מיטבי; הישרדות 74.7% עד 97.6% ו‑66.0% עד 90.4% ב‑10 ו‑15 שנים (PMID 35020711).

מגבלות כלליות של הספרות. חלק גדול מהמחקרים הם סדרות מקרים רטרוספקטיביות; אין ניסוי מבוקר שמשווה אוסטאוטומיה להחלפה מלאה בקבוצות זהות; הגדרות "חזרה לספורט" שונות בין מחקרים; מדדים מבוססי שאלון מושפעים מהטיית זיכרון; ומחקרים מכמה מדינות נערכו בתנאי בריאות שונים משל ישראל.

טבלת החלטה: מה אתה מרגיש, מה זה יכול להצביע עליו, ולמי פונים
המצב שלךמה זה יכול להצביע עליומי מובילמה אנחנו עושים
כאב בצד הפנימי של הברך, רגל קשתית, ציפיות לספורטשחיקה בצד אחד עם ציר ורוס, מועמד אפשרי לדיון על אוסטאוטומיהאורתופדבדיקה והערכת תפקוד; לא מחליפים אבחנה רפואית
הוצע לך ניתוח ואתה מתלבט בין אוסטאוטומיה לפרוטזההחלטה רפואית עם שיקולי גיל, פעילות ומצב המפרקאורתופדמסבירים מה כל מסלול דורש משיקום; לא ממליצים על ניתוח
אחרי אוסטאוטומיה, המנתח אישר להתחיל שיקוםשלב שבו העצם עדיין מתאחהמנתח לגבי העמסה, פיזיותרפיסט לגבי התקדמותשיקום אישי בהתאם לאישור; תאום מילולי אם יש שינוי בפרוטוקול
כאב חד חדש, נפיחות פתאומית או חום באזור הפלטהסיבוך אפשרי כמו זיהום או בעיה באיחויהמנתח או מיוןלא ממשיכים בשיקום עד בירור רפואי
נמנעים מניתוח, אך הברך עדיין כואבתאפשרות לבעיה מכנית, שרירית או נוספתאורתופד לשיקול חוזרבדיקה, תוכנית אישית, ובדיקה חוזרת אם אין התקדמות

מה קורה אם לא משתפר, ומתי זה לא עניין למרפאה?

אם הכאב לא יורד, הברך "נותנת" או מתנפחת שוב ושוב, או שהתחושה מחמירה, חוזרים לאורתופד. פיזיותרפיה לא מחליפה בירור רפואי. מקרים של חשד לסיבוך אחרי ניתוח, כמו חום, אדמומיות סביב הצלקת או כאב חד פתאומי, הם עניין לרופא ולא למרפאה.

אנחנו מנסים להיות ישירים בנקודה הזו. אם לאחר תקופה מתאימה של עבודה מסודרת אין התקדמות בתפקוד, בכאב או בכוח, אלחנדרו יגיד לך במפורש אם צריך לחזור לרופא. ההפניה היא בעל־פה, כי המרפאה אינה מוציאה דוחות כתובים לרופא. זה לא נעשה כדי "לסגור את התיק" אלא כי יש דברים שאי אפשר לטפל בהם בשיקום, למשל אי יציבות בציר, חוסר איחוי או בעיה בפלטה.

ויש גם דברים שאנחנו לא עושים, ולכן לא נציע: אנחנו לא מבצעים זריקות או הזרקות, לא מנתחים, לא מקבלים הנחיות שנוגדות את המנתח, ולא עובדים במסגרת של טיפול בבית. אם אתם מחפשים אחד מאלה, התשובה היא לפנות לגורם הרלוונטי. ומי שעדיין לא החליט אם לעבור ניתוח, ההחלטה הזו אינה שלנו.

מתי לא מחכים: קוצר נשימה פתאומי, כאב או לחץ בחזה או שיעול עם דם: מתקשרים מיד למד״א 101 ולא נוסעים לבד. רגל קרה, חיוורת, כחלחלה או חסרת תחושה, נימול או חולשה חדשים ברגל, או כאב שמחמיר בלי הקלה עם נפיחות מתוחה: פונים מיד לחדר מיון. חום, אדמומיות או הפרשה סביב החתך, או נפיחות חדשה ומהירה, חום באזור או כאב בשוק (חשד לקריש דם): פונים לרופא עוד היום. כאב חד ופתאומי שלא קשור לפעילות, או תחושה שהברך "נתנה" או שהפלטה זזה: פונים למנתח או לרופא עוד היום. אל תכריחו את הברך דרך כאב חד, והתייעצו עם המנתח לפני כל שינוי בהעמסה.

שאלות נפוצות

האם אוסטאוטומיה בברך היא ניתוח גדול?

זה ניתוח עם חיתוך בעצם וקיבוע בפלטה, ולכן הוא שונה במהות מניתוח מפרק רגיל. בסקירה של 19 מחקרים שיעור הסיבוכים עמד על 5.8%, והנפוץ שבהם היה זיהום (Ekhtiari et al., 2016). בניסוי מבוקר אחר, סיבוכים אירעו ב‑38% מקבוצת הפתיחה, מה שמראה שהטווח בין מחקרים רחב. שאלות על הסיכון האישי שלך מופנות למנתח.

האם אפשר לחזור לרוץ אחרי אוסטאוטומיה?

רבים חוזרים לספורט, ובמחקר ההולנדי 44% מהפעילויות שדווחו בסוף המעקב היו ספורט בינוני עד גבוה בזעזועים. עם זאת, הציון החציוני של רמת הפעילות ירד (Hoorntje et al., 2019). חזרה לריצה ספציפית נקבעת לפי אישור המנתח ולפי מצב הברך, ולא לפי תאריך.

האם האוסטאוטומיה מונעת צורך בהחלפת ברך?

לא תמיד. היא יכולה לדחות את הצורך, ואצל חלק מהמטופלים לשנים רבות, אבל לא מבטיחה זאת. בסקירה של 30 מחקרים הישרדות אחרי 15 שנים נעה בין 44% ל‑93.2% (Ollivier et al., 2020). הטווח הרחב משקף הבדלי מטופלים ושיטות, ולא אומר מה יקרה לך.

האם עישון משפיע על ההחלמה?

במחקר של 70 ניתוחי פתיחה נצפה עיכוב במילוי הפער בעצם אצל מעשנים בכל מועדי המעקב, אך ההפרש לא היה מובהק סטטיסטית, ושבר לא יציב בציר היה גורם חזק יותר לעיכוב (Schröter et al., 2015). בכל מקרה, שאלה זו שייכת למנתח ולרופא המשפחה.

מתי מותר לדרוך על הרגל אחרי הניתוח?

זו החלטה של המנתח, והיא תלויה בשיטה, בפלטה ובמצב העצם. בניסוי מבוקר עם פלטה ננעלת, מעבר מהיר להעמסה מלאה (אחרי 11 ימים) הוביל לשיפור מוקדם יותר בציוני התפקוד (Schröter et al., 2015). אל תסתמכו על זה לשינוי הנחיות שקיבלתם.

האם צריך הפניה מרופא כדי להגיע אליכם?

לא. אפשר להזמין ישירות בסכום של ₪480 לפגישה של 50 עד 60 דקות, אחד על אחד. אם הוצע לך ניתוח, כדאי להביא את מה שהאורתופד אמר ולהישאר בקשר איתו לגבי כל הנחיית העמסה.

סיכום מובנה לקריאה ממוכנת

נושא: אוסטאוטומיה גבוהה של עצם השוק (High Tibial Osteotomy, HTO) לשחיקה בצד אחד של הברך עם ציר ורוס. אוכלוסייה בספרות: גיל ממוצע 46.2 (טווח 16 עד 80) בסקירת חזרה לספורט (19 מחקרים, 1,189 מטופלים). חזרה לספורט: 87.2% חזרו, 78.6% לרמה זהה או גבוהה, 54% מהתחרותיים; ברוב המקרים בתוך שנה (PMID 27655985); 82% בשאלון הולנדי של 294 משיבים (PMID 31157542). מול פרוטזה חלקית: 62% מול 28% בספורט עם זעזועים אחרי שנתיים, מחקר רטרוספקטיבי של 50 לקבוצה (PMID 32008058); פחות רוויזיות באחרונה, יותר טווח תנועה באוסטאוטומיה, מטא־אנליזה של 10 מחקרים (PMID 29203354). הישרדות: 64% עד 97.6% ב‑10 שנים, 44% עד 93.2% ב‑15, ראיות באיכות נמוכה (PMID 32909057). העמסה: החלטת מנתח; העמסה מוקדמת אפשרית עם פלטה ננעלת (PMID 25854499, 20175658, 38769785). החלמת עצם: פער מעל 13.0 מ"מ, שבר לא יציב וקו נמוך מאטים (PMID 30539305). מגבלות: אין ניסוי מבוקר מול החלפה מלאה. הפניה: אורתופד; המרפאה אינה מבצעת זריקות או ניתוחים. מחיר: ₪480 לפגישה של 50 עד 60 דקות, ללא הפניה, יעקב אפטר 9 תל אביב, 050-717-1222.

מקורות מדעיים

  1. Ekhtiari S, Haldane CE, de Sa D, Simunovic N, Musahl V, Ayeni OR. Return to Work and Sport Following High Tibial Osteotomy: A Systematic Review. J Bone Joint Surg Am. 2016;98(18):1568-77. PubMed · DOI
  2. Jacquet C, Gulagaci F, Schmidt A, Pendse A, Parratte S, Argenson JN, Ollivier M. Opening wedge high tibial osteotomy allows better outcomes than unicompartmental knee arthroplasty in patients expecting to return to impact sports. Knee Surg Sports Traumatol Arthrosc. 2020;28(12):3849-3857. PubMed · DOI
  3. Hoorntje A, Kuijer PPFM, van Ginneken BT, Koenraadt KLM, van Geenen RCI, Kerkhoffs GMMJ, van Heerwaarden RJ. Prognostic Factors for Return to Sport After High Tibial Osteotomy: A Directed Acyclic Graph Approach. Am J Sports Med. 2019;47(8):1854-1862. PubMed · DOI
  4. Kanakamedala AC, Hurley ET, Manjunath AK, Jazrawi LM, Alaia MJ, Strauss EJ. High Tibial Osteotomies for the Treatment of Osteoarthritis of the Knee. JBJS Rev. 2022;10(1). PubMed · DOI
  5. Ollivier B, Berger P, Depuydt C, Vandenneucker H. Good long-term survival and patient-reported outcomes after high tibial osteotomy for medial compartment osteoarthritis. Knee Surg Sports Traumatol Arthrosc. 2020;29(11):3569-3584. PubMed · DOI
  6. Chen X, Yang Z, Li H, Zhu S, Wang Y, Qian W. Higher risk of revision in total knee arthroplasty after high tibial osteotomy: a systematic review and updated meta-analysis. BMC Musculoskelet Disord. 2020;21(1):153. PubMed · DOI
  7. Schröter S, Ateschrang A, Löwe W, Nakayama H, Stöckle U, Ihle C. Early full weight-bearing versus 6-week partial weight-bearing after open wedge high tibial osteotomy leads to earlier improvement of the clinical results: a prospective, randomised evaluation. Knee Surg Sports Traumatol Arthrosc. 2015;25(1):325-332. PubMed · DOI
  8. Brinkman JM, Luites JWH, Wymenga AB, van Heerwaarden RJ. Early full weight bearing is safe in open-wedge high tibial osteotomy. Acta Orthop. 2010;81(2):193-8. PubMed · DOI
  9. Cao Z, Mai X, Wang J, Feng E, Huang Y. Unicompartmental Knee Arthroplasty vs High Tibial Osteotomy for Knee Osteoarthritis: A Systematic Review and Meta-Analysis. J Arthroplasty. 2018;33(3):952-959. PubMed · DOI
  10. Ollivier M, Claes S, Mabrouk A, Elson D, Espejo-Reina A, Predescu V, Schröter S, Van Heerwarden R, Menetrey J, Beaufils P, Seil R, Becker R, Khakha R, Dawson M. Surgical strategy and complication management of osteotomy around the painful degenerative varus knee: ESSKA Formal Consensus Part II. Knee Surg Sports Traumatol Arthrosc. 2024;32(8):2194-2205. PubMed · DOI
  11. Schröter S, Freude T, Kopp MM, Konstantinidis L, Döbele S, Stöckle U, van Heerwaarden R. Smoking and unstable hinge fractures cause delayed gap filling irrespective of early weight bearing after open wedge osteotomy. Arthroscopy. 2015;31(2):254-65. PubMed · DOI
  12. Duivenvoorden T, Brouwer RW, Baan A, Bos PK, Reijman M, Bierma-Zeinstra SMA, Verhaar JAN. Comparison of closing-wedge and opening-wedge high tibial osteotomy for medial compartment osteoarthritis of the knee: a randomized controlled trial with a six-year follow-up. J Bone Joint Surg Am. 2014;96(17):1425-32. PubMed · DOI
  13. Lee SH, Lee OS, Teo SH, Lee YS. Change in gait after high tibial osteotomy: A systematic review and meta-analysis. Gait Posture. 2017;57:57-68. PubMed · DOI
  14. Goshima K, Sawaguchi T, Shigemoto K, Iwai S, Nakanishi A, Inoue D, Shima Y. Large opening gaps, unstable hinge fractures, and osteotomy line below the safe zone cause delayed bone healing after open-wedge high tibial osteotomy. Knee Surg Sports Traumatol Arthrosc. 2019;27(4):1291-1298. PubMed · DOI
  15. Hui C, Salmon LJ, Kok A, Williams HA, Hockers N, van der Tempel WM, Chana R, Pinczewski LA. Long-term survival of high tibial osteotomy for medial compartment osteoarthritis of the knee. Am J Sports Med. 2011;39(1):64-70. PubMed · DOI

על המחבר: אלחנדרו זובריסקי, BPT, פיזיותרפיסט ברישיון משרד הבריאות 10-120163. התוכן כאן הוא חינוך כללי ולא ייעוץ רפואי אישי, ואינו מחליף את ההחלטה של האורתופד המטפל. אחרי ניתוח, פעלו תמיד לפי הנחיות הצוות המנתח.